HAMIDRASHA Ha'Yarkon 19 Tel Aviv 

הגלריה של המדרשה   הירקון 19  תל אביב

Assistants: Gamliel Sasportas, Itamar Strauch

Photos: Maya Zehavi

1. ארנבת במנוסה, ציור קיר  Fleeing Hare, a wall work

2. חִיירוֹנָה, עבודת וידיאו  00:03:01  Chironna, a video work 

3. קנטאורמאכיה, (מלחמת הקנטאורים והלאפיתים) עבודת חלל, סיפור-רישום בעשרה חלקים            

    Centauromachia (The Battle of the Centaurs) a room work story-drawings in 10 parts     

4. פחד וגבורה, עבודת וידיאו  00:20:34  Fear and Might, a video-work

SACRUM  2018

אירוע פתיחה: יום חמישי 1 בנובמבר 2018 בשעה 20:00

נעילה: יום שבת 8 בדצמבר 2018

.

הערות על סאקרום, עצה    נובמבר   2018

ההתייחסות הפוליטית הישירה ב'מלחמת הקנטאורים' יוצאת דופן בעבודתי וקשורה בהחלטה הגלובלית שלקחתי על עצמי בתערוכה לסטות מהרגלי האמנותיים, כאן, במובן מה, לסטות אפילו מן ההכרה העמוקה שלי שאין לאמנות דבר רציני להציע מלבד את עצמה, כלומר שאין לה דבר עם ה'פוליטי', ושקיימת התנגשות, עקרונית, מובנית, בין העצמיות הזו לבין עצם היכולת של יצירה להוות הוראה מוסרית או כלי שיפוטי, ביקורתי. אם לפרט בקצרה: להבנתי מעמד תמונותיה של האמנות כרוך באופן פנימי בנתון הרפלקסיבי שלה; תמונותיה נולדות - באות לידי קיום, לידי ממשות מנתון זה. מתוך כך אין  הן ביטוי 'מעוצב' של רעיון, דעה או שיפוט. כוחה או משמעותה של הוראה מוסרית הוא מה שמגולם בתביעה שהיא מחוץ לאמנות וקודמת, מטרימה לה, ובמובן זה היא מייתרת את האמנות, או מגלה אותה ככלי חלש (איורי), לעיתים עד כדי ביזיון. זוהי ההכרה שלי והפעם פעלתי מתוך קבלת סיכוי החולשה האפריורית הזו.

 

פיניתי לה מקום בלוית שתי מחשבות: האחת ביחס להבנה וגם לקבלה של הסיכוי החזק לקריסה גמורה של העבודה, (מצבה המגויס), והשנייה נכרכה בתהייה - לא חדשה לי - על הרצפים הברוטאליים נטולי הסיכוי במלחמות המתוארות במיתוס כאשר כולם, מנצחים ומנוצחים, כובשים ונכבשים, מדכאים ומדוכאים, משועבדים לכוח באותו עיוורון מובנה, בשוויון מוחלט.  בקלאסיקה מגולם השוויון הזה, במבנה האמנותי עצמו – במהות הצורנית של השירה, הפיסול והארכיטקטורה היוונים. זהו מקרה מופתי של הרפלקסיביות שהזכרתי למעלה, ומה שעשוי לחזק את ההבנה שההכרה חושבת בצורות, שהצורות אינן 'עיצוב' של רעיון, רעיון קודם כלשהו, אלא שהצורה היא הופעה של הכרה, מה שג'וזף בויס כינה 'צורה חושבת'.  בכך שהיא הופעה של הכרה היא גילום של ידיעה. הצורות לכן הן צורות ידע, והן מגלות מידות (ערכים) – הצורה חושפת אותן. תמונות המלחמה בקלאסיקה הן אומנם שיא מופתי של חישוף ערכי.

במאמרה על האיליאדה ("האיליאדה, או שיר הכוח" 1940)  כותבת  סימון וויל: "מה שאמור לקבוע את הנהגת החיים במונחים של גבול, מידה, שיווי משקל, מוגבל במערב לתפקוד סביל באוצר המילים של טכניקה. אנחנו מביאים את הגיאומטריה רק אל חומר; היוונים היו, קודם כל, אנשי גיאומטריה בחניכותם לערכים”.

Conceptions of limit, measure, equilibrium, which ought to determine the conduct of life are, in the West, restricted to a servile function in the vocabulary of technics. We are only geometricians of matter; the Greeks were, first of all, geometricians in their apprenticeship to virtue.

מהנדסים של ערכים! כאלה שעבורם הערכים הם עניין של מבנה, בנייה, מיבניות, מדידה, עניין של הינדוס, של הנדסה.

 

בשנים בהן למדתי את הומרוס הייתי מרכיבה לעצמי רשימות מסודרות של קריסות הגיבורים באליאדה, מי הורג את מי ואיך: הפיזיות של התיאורים. הגוף. כל חלקיו. חלק אחר חלק. פעם אחר פעם. כלי המלחמה. כל צורותיהם. איך הם חודרים לגוף. איך בדיוק נופלים בקרב. והסוסים. הנשים. הילדים... השבלונה השירית. המשקל. הקצב. האורך העצום של מפרטי הטבח הללו. העבודה – ממש עבודה – השירית, הפיסולית, החללית, לייצר את המפרטים האלה...   כל זה היפנט אותי ועל כל זה הפליאה שמדובר בשירה, שמעשי הטבח הללו הם דבר שירה, הם ניגון... המשכתי עם אניאיס, ואח"כ טורים מאוחרים יותר. בשנה שעברה אחרי שסיימתי את "הליוטרופיון" התחלתי לאסוף עוד ועוד תיאורים ותיאורים משווים מפלוטרכוס, או מפילוסטרטוס הזקן, הסיוד, סימונידס, האכיליאה של סטטיוס ואחרים. זה היה כמו לשבת לרשום מול מאסטר. לומדים מזה.

   המנח הקלאסי שבו יש מראה ספציפי לצדדים הלוחמים, שמות, משפחות, הורים וחברים ושהם גם מתפעלים ומעריצים זה את זה, חשים צער משותף, רחמים ואפילו הזדהות ממש תוך כדי ועם השחיטה ההדדית, הוא מנח מאלף, צלול: תיאור מדויק של עיוורון הכוח ותיאור מדויק של הפוטנציאל של היות אדם אל מול עיוורון זה. השירה היא כאן צורה תובענית. חמורה. הנדסה...

לתאר זו משימה כבדה. זו איננה שאלה איך נראה משהו, זו שאלה מה אתה מכיר בדבר שאתה רואה. וזה כבר לא שייך לאופטיקה. מנח של גוף פצוע, גווע, ושל הגוף הפוצע אותו – זו משימה.

     תיאור מלחמה קלאסי שונה מאוד מן התיאור המקראי שבו האויב הוא נטול מנח כלשהו. הוא איננו. הוא אף פעם לא שם. מופעו הוא קטגורי: מצרים וכל רכב פרעה... הפריזי, היבוסי, הגרגשי, העמלקי, האדומי, המואבי או הפלשתי. להוציא אולי את מקרה גוליית, במקרא לעולם אין לאויב פנים, ואין לו גוף. כלל לא מדובר באנשים, האויב הוא רק מספר וצורת רבים של סירוב להכיר באל האחד, צורה מונפשת בדמות ה'עמים', ה'רשעים', ה'גויים'... למעשה אפילו את גוליית ניתן להבין כצורה מונפשת כללית, קומית, של עם שלם - ערל. במעמד כזה האויב המקראי הוא בזוי וראוי בתוקף הרשאה אלוהית לשמד. דרך לסבר את השאלה מדוע המקרא לא מבזבז מילים על פרצופו האנושי של האויב ניתן להציע מתוך תהייה על צורת העימוד של התביעה המטאפיזית להכרה באל: הרבה פחות מאמירה כלשהי על עם זה או אחר, הציווי הוא אל בני ישראל; כך מוצבת התביעה הקשה מאוד למלא ייעוד מתבדל, סגולי. החץ בסיפורים הללו תמיד מופנה פנימה, אל בני ישראל, לא החוצה אל 'גוי' כלשהו. לכן האויב חסר פנים במקרא: הוא 'כל מה' שאתה אמור לא להיות.

אבל כלל לא זה הוא מה שמבין מי שפותח את המקרא וקורא בו לתומו, כפשוטו, וזה בוודאי לא מה שמנהיגים, פוליטיקאים, מערכת חינוך וכל מי שהופך תורה קרדום לחפור בו, מסוגלים או בכלל רוצים להבין. האתוס הנמסר, זה שמגיע לרבים ונעשה רשות הרבים הוא צורה של התרת דם חפה מעכבות; כאן האויב נטול פנים, הוא איום על אלוקים ועמו, וראוי לשמד. הפלשתיני של היום מצטרף אפוא לשורה קטגורית ארוכה של צוררים נטולי חזות ומנח. זהו העוול הנורא לבני אדם, וגם הזנייתו של הטקסט המקראי.

    ​ לעיתים קרובות אנחנו משתבחים בזה שאין אצלנו חינוך לשנאה. זה דווקא נכון, אלא שהמצב גרוע הרבה יותר: בקרדום האתוס המקראי מחנכים למחיקת האויב. מראש. בעודו חי. בעיבורו. בילדותו. בנעוריו. כלוחם. כשהוא גוסס. כשהוא מת. היינו הך.  מה שאפשר לאלאור אזריה לרצוח פלשתינאי פצוע ומנוטרל ומה שאפשר לו שיחרור מוקדם מן הכלא, ומה שנתן לו את העוז להכריז שאין בו כל חרטה וכך היה נוהג שנית במצב בו היה, הוא לא החינוך לשנאה ולא שנאה בלי חינוך, אלא המחיקה. זו המונחלת לכולנו מגן הילדים ואילך. מברית המילה צפונה...

​כבר אמרו וכתבו ואסור להתעייף מלחזור על כך: מלכתחילה מי שעמד מול אזריה לא היה אדם חי. הוא היה כלום. זה החינוך הנורא שלנו והוא עמוק ורחב מכול אירוע חדשותי נקודתי. זהו לב האתוס המקראי, העברי, במצבו המדורדר והמעוקר כקרדום חפירה. הימין הישראלי מזקק את 'זכור את אשר עשה לך עמלק' כעיקרון על ובכך מעוות ללא תקנה את היהדות, הורס אותה, גורס את התנ"ך, מרדד ומכער יצירה ענקית. דורס שיר.

ירושלים של נתניהו היא עיר בירה רומאית. מול רומא המנצחת יש רק חלשים ובלתי ראויים, המובסים. את המובסים נטולי הפנים מנהלים באמצעות אינטרסים ובירוקרטיה נטולת פנים. אנחנו ורומא, או אנחנו ואמריקה: נתניהו פוגש באמריקה הרפובליקנית את העבריות התנכית שלו בתואם גמור. הוא חוזר ואומר, אנחנו, אמריקה וישראל, חולקים אותם ערכים. והוא צודק. אכן, אותם ערכים...  עם הבטר-סלף הזוועתי הזה הסתבכה אמריקה בוייטנאם, ו'הביאה' דמוקרטיה לעיראק ... אנחנו והאמריקאים יש לנו אותה משימה – להיות אור לגויים...   כמה מיליונים שחטו וישחטו ביציאה להגן על האור הזה? ואין הבדל גדול בין הנשיאים בנקודה זו, דמוקרטים או רפובליקנים, כפי שרואה נכוחה חומסקי. את שוויון המנצח והמנוצח בפני עוצמת הכוח, את ההבנה על מהות השעבוד למעגל האובדני של הכוח, ההתרוקנות מהיות אדם, השאירו ביוון, בשיר. רק  מוכי הלם קרב, השורדים, יכולים לספר שמי שהיה שם אין לו אף מילה על ניצחון ואף מילה על תבוסה. אירופה הלכה מאות שנים אחרי רומא, ואחרי שיעבוד התנ"ך למטרות קולוניאליות, אירופה כופפה את הצלוב לרומא, ואמריקה היא הגילום ה'בריא', נטול העכבות, של רומא-עברית כזו.

​בכל אלה הייתה לי סיבה חזקה לרצות לספר, בעברית, שלי, היום, על מלחמה מיתית,  לא לתרגם שירה קלאסית, לכתוב לבד. לקחתי חופש סיפורי גדול והמצאתי כל מה שהיה נחוץ לי במיוחד.

מנח 'כמעט' או 'כמו' קלאסי מציג את מה שהוא גם השאלה שלי; באיזו מידה או מובן יכולה יצירה היום, להוות גיאומטריה של ערך? להיות 'צורה חושבת' אפקטיבית.