טקסט הקנטאורמכיה  תמר גטר סאקרום, עצה נובמבר 2018   הגלריה של המדרשה

1.

כשמכה השמש הרוּם מפיץ כחול, בו הֵרַה בדמות עננה, נֶפְּלֶה שמה, צפה לה מעל אִיקְסְיוֹן השוכב על גבו בחול, מוקסם, אליה זורם, המום, כמזרקה שופך אל על. ממנה נולד קֶנְטַאוּרוּס, אבי הקנטאורים, הוא ותאומו לַאפִּיתֵס, יחד באים מזרמת אִיקְסְיוֹן בעננה. רע גורלם, ילודי ענן, מרי נפש, רודפים אחר הרוח. האב בעננים חי. לַאפִּיתֵס האח, גיבור יפה קרסול, שירים ימיו, מקשט חמניות נבולות בשושנים. אבל קֶנְטַאוּרוּס הצולע דורך בוץ, בּוֹעֵל פְּרָדוֹת וכך גם בניו ובניהם הקנטאורים, פרדות אימותיהם, הפרדות השחורות, הפוריות, ממַאגְנֶסְיָה. שם נחלתם במַאגְנֶסְיָה שבתֶסַאלְיָה האדומה מכלניות, על הר פֵּלִיוֹן הלבן שחריציו רקפות, נרקיסיו חצוצרות, שם בחורשת האלונים הגדולה, באַלִיס, חיים הקנטאורים, דורכים בוץ, מתקוטטים יומם ולילה, מכים פְּרָדוֹת.

2.

לא משרב משחימות כלניות תֶסַאלְיָה. ריח הגוויות באַלִיס גובר על בושם נרקיסים. מצוק פֵּלִיוֹן מאות קנטאורים שועטים, עצמם אל הים מפילים, כחזירים מחרחרים בקצף, שוחים עד חצי האי לַאקוֹנְיָה, ואילו בני לַאפִּיתֵס פורחים בתֶסַאלְיָה, כותבים שירים, כורים נחושת, צרים ארד עתיר צורן, מוריק יפה במי הים, משיקים ספינות, בונים ערים, נשותיהם גדולות, עונדות טורקיז. גדול גם מלכם פִּירִיתוֹאוֹס, מן המעולים שבגברים ההולכים ומתגברים על האדמה. חתונה עורך לעצמו המלך עם דַּיידַאמִיָה היפה. תֶּזֵיאוּס, גם מן העצומים, נשוא פנים, איש מוסד ומייסד, האנס המיישר דרכו, מעקלה, מיישרה מחדש ושב לעקלה, הטוב בחבריו, ראשון מוזמן.

3.

הלַאפִּיתִים, אל המשתה בבית על החוף הכחול נאספים, מזללה חולקים שליטים עם דודים, דורכי בוץ מאליס ולאקוניה, מכבוד לקיבה תוקעים זה לזה בוושט נוצה.  נמה דַּיידַאמִיָה היפה בין חברותיה, מתעצמת לקראת ביאות הלילה הגדול. בחול ים לבן חופרות אצבעות זהב, עמוק שוב מסניפים תֶּזֵיאוּס ופִּירִיתוֹאוֹס החתן. אהבות גדולות עוד ינטשו, עוד יחטפו, יאנסו, יבגדו, כעת הם רובצים אפרקדן, בוגרים, מעשנים, מדברים על עצמם, שיכורי אהבה ויין: איך במרתון גונב פִּירִיתוֹאוֹס את הבקר של תֶּזֵיאוּס, לאתגרו, איך רודף אחריו תֶּזֵיאוּס, להרגו, איך נאבקים למוות עד שצוחקים, איך אוהבים, איך יחד צדים את החזיר הקַלֵדוֹנִי ואיך עכשיו, נמה לה דַּיידַאמִיָה היפה, מחכה לבעלה.

4.

גדול יופייה מיפי הלנה, למלחמה היא זכאית. אותה - הקנטאורים רואים -וחוטפים. עם הלַאפִּיתוֹת הגדולות. אז, שיכורים כולם, פורץ הקרב הזוועתי בין הלַאפִּיתִים לקנטַאוּרים. ראשון הורג תֶּזֵיאוּס את אֶוּרִיטוֹס, הקנטאור המשתולל. תחילה פונה איליו יפה להרגיעו, שמע אֶוּרִיטְיוֹן, וכבר צורח, השתגעת, מי אני, תדע? אֶוּרִיטוֹס הקנטאור אינו מתבלבל. לא אגדה, הוא עונה, את תֶּזֵיאוּס מכה בחזה, בידיים, סלעים וענפים כל כיליו, סוס שיכור, בוץ חיו, אונס פרדות, עיקש מדורות, פעמיים כפול צורה, בן אדם בן בת חֲמוֹר וסוּסָה. תֶּזֵיאוּס מנפץ את ראשו בכד עתיק. הקנטאור מקיא מוח ויין, פרסותיו חובטות בארץ, חלש. עלובים, מומים כפולי צורה, צורחים תֶּזֵיאוּס ופִּירִיתוֹאוֹס. הקנטאורים בוערים.

5.

אלף נרות דולקים בנברשת מתכת, אפריון החתונה בחוף. פאר נחושת תסאליה מידי אַמִיקוּס טסה כעפיפון דולק לשסף פני מוזמן לַאפִּיתִי. אין להכירו יותר. מצחו מפולח, עיניו מזנקות מחוריהן, חוטמו לחיכו נדבק. פֶּלַאטֵס שוחט את אַמִיקוּס, דּוּמָה מוריד, מילל מרים הקנטאור גְּרִינֵאוֹס את מזבח החתונה, האש והגחלים, מרסק על ראשי בְּרוֹטֵאַס ואֶוּרֵיאוֹ בן מִיקָלָה, זו אימו המכשפה שקמעות הם אומנתה. הנה בנה: נפולת אדם שחורה אֶוּרֵיאוֹ ובְּרוֹטֵאַס חברו. מעץ האורן תולש הלַאפִּיתִי אֶכְּסַדִיאוּס צמד קרניי אייל מתן לאל,  את זוג עיני הקנטאור בהם הוא מנקר, האחת בקרניים נמעכת השנייה תלויה בזקנו  בו חזק הוא תופס בידו, לשווא. עוד סוס אומלל, מהיר כבר לא. עיניים? שואג אוֹרְנֵרוֹס, מי שאינו מגלח את זקנו לאויבו נותן אחיזה!

6.

רוּטוּס אז פוגע בחַרַכְּסוּס, זה המתולתל, הבלונדיני, שיערו בוער כמו חציר ודמו פוגש באש בשריקה נוראה. עוד סף מן הפתח מספיק לעקור, את האבן זורק בשוגג על אהובו קוֹמֶטֶס, ובמקום הורג.  נעווה פיו מלא השיניים של רוּטוּס היפה, כמה ואיך הוא צוחק מעל מוחו הנוזל, את שארית חַרַכְּסוּס מועך אל האבן. משם מתרומם לפגוע באֵוָגְרוס, בקוֹרִיתוּס הצעיר, ילד, שר בחתונות, מסלסל כחוזליטו, ובדְרִיאַס. בהבל פה אחרון שואל אֵוָגְרוס את רוּטוּס, רצח ילד? בתשובה תוחב רוּטוּס לפיד לפיו הפתוח, עמוק, עד בני מעיו, אותם הוא שורף בעוברו, מנצח, לגמור גם את דְרִיאַס שכבר לבדו נמוג, אפור כאפר, מת.  

7.

על כל לאפיתי טבוח עשרה פגרי קנטאורים, כפולי הצורה היפה, מרוטשים, ממלאים את החוף. פצועים קשה אוֹרְנֶוְס, לִיקַבַּס ומֶדוֹן. בכתפו הפצע נורא, קרועים הגידים ללא תקנה, תלויה ידו. נגמר הסוס, הולך עקום לאבדון. פִּיזֶנוֹר, סוס-מפולת, תַּיימַס, סוס-עיסה, אחריו שאולה מדדים. מֶרְמֶרוֹס, אצן קל רגליים יפה זנב, לחתונה קלוע, משומן, מבושם, עכשיו אוזל פצוע, בורח, סחי צמותיו, רסק עצמותיו, טבוחה בחול אשתו הספרית עם סייחם, פרסותיה שבורות. כבר בורחים משם פּוֹלוּס, מֶלָנֶוְס, אַחַס ואַסְטִילוֹס, רועדים. אבל טרם מותו מצליח הקנטאור דְּרִיאַס לחסל את אֶוּרִינוֹמוֹס. איך בחייו שנא הלַאפִּיתִי הזה את הקנטאור אֶוּרִיטוֹס, שבחוצפה בא על דַּיידַאמִיָה.

8.

גם את לִיקִידַס הורג דְּרִיאַס, את אָרֵאוֹס וגם את אִימְבְּרֵיאוֹס. אָפִידַס - סוס לא בועט, ישן כל החתונה, שיכור, נוחר. בשנתו אותו פוֹרְבַּס שוחט. שֶלַח תוקע בגרונו. אפילו לא מחרחר, אָפִידַס. פג ולא מיין. שוב קם החתן השדוד פִּירִיתוֹאוֹס לטבוח את הקנטאור פֶּטְרַיאוֹס, זה הסוס היפה שעל מותו שרים עמים, איך אל החזֶה שנלחם באילן חדרה המתכת. גזע אלון מסוקס להגנתו מן הארץ הוא מרים, אך אליה בדמיו כורע ונופל. עוד סוס גדול ילוד ענן, בן נִינֵי קנטאורוס, בן אִיקְסְיוֹן, שגם בני אחיו, הרועה בשושנים, לַאפִּיתֵס, רועי רוח כולם, הלַאפִּיתִים, מרים וילודי ענן גם המשוררים המעולים, בוני הערים ובעליהן המצליחים של הלַאפִּיתוֹת הגדולות. את לִיקוּס הורג פִּירִיתוֹאוֹס, המלך-חתן הלַאפִּיתִי, בתוליו מזמן בטלים. גם דַּיידַאמִיָה כמתה חשובה.

9.

ואז הוא רוצח את תְּרוֹמִיס, סוס רענן, אתמול. על צמרתו של אורן כרות נשפכים מעיו של דִּיקְטִיס המנומר ואת הֶלוֹפְּס דוקר פִּירִיתוֹאוֹס הזועם בכידון הארד המלוח, מימין מכניס, משמאל מוציא. איליו שועט אָפַּרֶוְס לנקום, סלע מן ההר עוקר, אבל פִּירִיתוֹאוֹס את מרפקו באלת אלון שובר, להמיתו לא טורח, מסתער על בִּיאֶנוֹר הגבוה ... כך למלחמה הופכת חתונה, נלחמים בני דודים בחתונת הדמים של דַּיידַאמִיָה. אז שולחת הִילוֹנוֹמֶה הקנטאורית יד בנפשה, צונחת על גוויית סִילָארוּס בעלה.  על חום הערימה שרים משוררים, סופדים לאלמנות מַאגְנֶסְיָה המוכות, כמה יפות הן האומללות מהר פֵּלִיוֹן, צבעיהן נהדרים... הִילוֹנוֹמֶה שחורה וגופה לבן... איך מבריקות כולן כמטופחים שבסוסים, הפרדות הכהות, ואיך תורם ניגוד צבעיהן ליופיין...

10.

תשעה דורות גברים מזדקנים  שורד עורב קרקרן, אבל חיי צבי פי ארבעה הם מחיי עורבן... עוף החול חיי תשעה עורבים לו ואילו אנחנו, הנימפות, ערווה ושיער, שיער וערווה אנו, גם חיי עשרה עופות חול נשרוד, נשיר, סרוקות מים, רחוצות בדמעות ונבהיר לבני האדם שאחרי חטאים גדולים גדולה ואיומה תהיה גם נקמת האלים. זו דעתנו על ההתרחשות הזאת, גם עכשיו כשהשמש מכה בעוצמה, הכחול הודף מרוּם עפיפוני תבערה, שדות בוערים ובעזה צמאים ילדים, עת כלבי השמירה גורלם שפר מרבבות דרוזים מושפלים עד עפר אשר לתרועות ההמון עם השב"ק מסבירים שרובי העוזי הם המקנים זכויות אזרח, וחוק התהום על ערביי הארץ פסח.