דברים עם הקרנת המוות והעלמה בסינמטק תל-אביב, יולי 2001

במסגרת ערב עבודות וידיאו של מוזיאון ישראל, ירושלים

[...] ערב טוב. תודה לינאי טויסטר ולרמי פיכמן מדיסק-אין.

     התפנית שעשיתי בעשור האחרון מציור קונוונציונלי להצבות ציור חלליות, קשורה בהעצמה של זיקת העבודה שלי לצילום ולקולנוע. אולי נכון לאפיין את סוג המשטח שאני מפיקה בציור בזיקה לתמונה של הקרנה, מסך שקפא. יש לציור שלי עניין בפעולה עצורה, ועניין בעצירה. הפקתו מנוהלת בגרירה ובגריפת שכבות שלמות של צבע על פני הדמות כולה, תוך הקפדה על קבלת משטח דק בעל אופי יבש במיוחד, 'צחיח', קרומי ונקבובי. בטיפול הזה מקבלת הדמות המצוירת מראה אבני, או מראה מאובן, לא התכונות שהיו לה כתצלום או מסך קורן. אם הדמות המתוארת היא בפעולה: חגה על צירה בתנופה, למשל, אז הליך האיבון החומרי שאני מתארת, משפיע ומבחין גם אותה; החומר וסימני הגרירה 'עוצרים' את הפעולה מאחר והם מנוגדים או אדישים לתיאור, לייצוג.  יש להם את התנועה העצמאית שלהם. האיבון עומד בלב ציורי הקיר שלי, ובסופו של דבר גם בעבודות הווידיאו שהן ממש, אפשר לומר,"מסכים שקפאו".

  

 העבודה שתוקרן כאן, המוות והעלמה, סוגרת או פותחת-מחדש מעגל תימטי שראשיתו בעבודות תל-חי בשנות ה70-. עניין זה עשוי להזדקר לעין למי שיתבונן מחדש במחזור.

   את הדימוי המחובר של הסרט - ראש שמוט של חייל צעיר (כאן הוא גם פצוע וגוסס מתחת לקסדה), ורגלי נערה - ציירתי כמה וכמה פעמים בארבעה מחזורי ציורים שנעשו לאורך שנות ה80-. כלומר, אני בוחרת להשתמש ולעבוד עם חומר קולנועי תמיד מתוך הציור שלי וכלפיו. המקום הוא מקום של ציור, של קיבוע ושל השהיה.

   דוגמאות אחדות: תיעוד טלוויזיוני של טקס חלוקת צל"שים ממלכתי לגיבורים חיים ומתים עומד בתשתית עבודות תל-חי. דמותה של ז'אן דארק מסרטו של קרל תיאודור דרייר מופיעה באופן ישיר ועקיף בעבודות הגיבורים מאותן שנים. לאחרונה, חומרים מתוך שני סרטים של ליאו מק'קארי, האמת הנוראה ובני ג'ון, שימשו אותי בהצבה יכול למבטם של מיליונים ובעבודת הווידיאו סיפור רצח ומשחקים, שתי עבודות העוסקות ברצח פוליטי. מפרגמנטים שלקחתי מתוך אוקטובר של סרגיי אייזנשטיין ציירתי את ההצבה עשרים חוליגנים חדשים במוזיאון חיפה, וכאן, במוות והעלמה, משמשים אותי פרגמנטים זעירים מתוך סרט המלחמה של פאבסט, ארבעה מחיל הרגלים, שהוא סיפור נורא על החזית של 1918.

   במוות והעלמה מתחתי שניות ספורות מגסיסת לוחם ושניות ספורות מתוך ריקוד של בדרנית חזית לכדי למעלה מ12- אלף פריימים המראים ראש ורגליים בלבד. בחוליגנים, בדומה, פירקתי ריקוד אקסטטי של קוזקים לארבעים פרגמנטים מצוירים, גם כאן ראש ורגליים בלבד.

   תוך כדי עבודה על הרישומים שהוצגו בתערוכה GO בגלריה דביר, נוצרה עבודת הוידיאו  המוות והעלמה ובעקבותיה גם סדרת הרישומים שנעשתה בעיניים מכוסות, הנושאת אותו שם, המוות והעלמה. כמו בעבודת הווידיאו, גם הרישומים ה"עיוורים" עוסקים בעיכוב והשהיה של הדימוי.

     אני מתארת לכם אפוא מהלך וטקטיקה: מן הווידיאו לציורים או רישומים - ולהיפך.

   

   המוות והעלמה הוא חלק מהצבה שנפתחה לקהל בשבוע שעבר במוזיאון ישראל: מחוץ לחלל ההקרנה משתרע על קיר שלם ציור בן עשרים פרגמנטים, שבו מופיעים דימויי הווידיאו פעם נוספת, מצוירים במגבי גומי. זו פעם ראשונה שאני מביאה לצופה את עבודת הפירוק שאני עושה על חומר קולנועי, יחד עם פירוק מצויר של אותו חומר.

   את הווידיאו מלווה יצירה מוזיקלית שלמה, Befreiung (שחרור), מאת הקומפוזיטור היינר גבלס, יצירה פוליטית מ-1989 העוסקת במבנה וברטוריקה של אידיאולוגיות, של סיסמאות רדיקליות, ושל אוטופיות חברתיות. שמעתי את היצירה באביב בפרנקפורט ואהבתי אותה מאוד. גם מצאתי אותה קרובה לי בחומריה ובגישתה לאמנות.

   שאלת הפוליטי באמנות, אומר היינר גבלס, היא בהכרח שאלה של פרישה זהירה ומדוקדקת, ניתוח מטונימי של הקשב שלנו והמבט שלנו, הצבעה על נזילותה של סמיכות או קרבה בין קולות, מראות, רעיונות. זוהי תהייה על טווח הדימוי, על גמישות האסוציאציה. במידה רבה אלה הן גם השאלות שלי במוות והעלמה.

   אין ליצירה המוזיקלית שחרור ולמוות והעלמה נושא משותף מיידי. אלה הן שתי יצירות עצמאיות שנכרכו יחד. אבל שתי היצירות עוסקות בגבר ואשה, בארוטיקה, ושתיהן מציעות מבט בפוטנציאלים מבניים ורטוריים. על כך התווסף ענייני כאזרחית ישראלית, היום, עם המחשבות על מלחמה ועל היסטוריה להעמיד את היצירה יחד עם זו של היינר גבלס, יוצר גרמני שנולד כמוני, אחרי המלחמה הגדולה. כאשר במרכז עומדת אלגוריה קלאסית כמו המוות והעלמה - סיפור שאינו מציע מענה חד-משמעי על השאלה מי מפתה את מי, העלמה את המוות או המוות את העלמה - חשבתי שהפוליטי במקרה זה מחייב פרישה מטונימית של מוות ותשוקה. ביצירה של היינר גבלס, כך הרגשתי, חושב גבר, אזרח גרמני, היום, על מלחמה ועל היסטוריה, מתוך פרישה מטונימית דומה. לתחושה הזאת היה שותף היינר גבלס עצמו, שראה את הטיוטה של עבודת הווידיאו והתיר לי בהתלהבות את השימוש המלא ביצירתו. מעל במה זו, אף על פי שאינו יושב אתנו, אני מודה לקומפוזיטור הנפלא הזה, שבלעדיו לא היה הסרט. היינר גבלס שותף גם לווידיאו עצמו, בהצעתו לנגן את החומר החזותי בהיפוך, כפי שתראו, הצעה שקיבלתי מיד ובהוקרה.

   לסיום אבקש להעיר בקצרה על היצירה שחרור: גבר צורח שורה של שאלות רטוריות אל אשה בשם חנה, שורה של קריאות שבר. הוא מתפלץ מן ההבלים ש"הם" אומרים. הוא מוכה אימה מן הטמטום ומן הנביבות של סיסמאות החופש ש"הם" מפיקים. איננו יודעים מי הם אותם "הם", ואולי הם כמה וכמה "הם" במין מונטאז' היסטורי. אבל חנה, חנה זו שאליה פונים בצעקות והיא אינה עונה,  היא ידעה, היא יודעת, היא תדע. זו אשה אשר שמה הוא חנה, וחנה זו אם אינה מבינה הרי שהיא לפחות אמורה להבין.

   גרמני עומד לו בחבל הרוהר וקורא בקול גדול אל חנה.

   יש כמה סיבות טובות להאמין שחנה הזאת היא חנה ארנדט. מתוך הכאן-ועכשיו שלנו, לא יכולתי שלא לרצות בזיווג המוות והעלמה שלי עם שחרור של היינר גבלס.