התליון

 

גלרייה ע"ש רחל וישראל פולק (קלישר) | תל-אביב, 2004 | איך להסביר תמונות לארנבת מתה | אוצרת: נועמי אביב | עבודה על קיר ואובייקטים | 4.00X 6.90 מ. |  טמפרה-שמן, פיגמנט אבקה, אנך בנאים, על קיר. ספסל עץ, זרוע יצוקה בגבס, עבודת וידיאו.

 

סיפור: 35 דק' מונולוג וידיאו.

 

 “…I would see him in a thousand forms, and with a thousand diabolical expressions. Now the leg would be cut off at the knee, now at the hip; now he was a monstrous kind of a creature who had never had but the one leg, and that in the middle of his body. To see him leap and run and pursue me over hedge and ditch was the worst of nightmares. ”

  R.L. Stevenson, Treasure Island

 

   

     גם לבית הזה נמשכתי בגלל החזית שלו, הסימטרית, השקטה, שהבטיחה סדר. היא גם הבטיחה חוק.

 

       הבית היה לא גדול, שני אגפיו זהים וחזיתו שטוחה, דמוית שער.  במרכזה נראה גרם מדרגות   מבעד לתבליט שקוע מדורג שאבנט צר של רפרפות זכוכית קבוע בו. הסתכלתי על הבית הזה ולבי -   חישב להשבר. אבל זה הדבר בדיוק – חישב להשבר.

 

   יש אלפים רבים מאוד של בניינים כאלה בכל מקום, סימטריים. הם קבועים במקומם כאילו תמיד היו שם, מוכרים מיד ומובנים בהרף עין מכוחה של הסימטריה. אלה שלבי נמשך אליהם, אינני יודע מדוע, עיקרם בנייני-ציבור ובתי-עסק. מידתם הגדולה היא שמפתה, או אולי רושם יציבותם. הם רוכבים על פתחים מרווחים ואגפים שווי זרועות כאילו מותחים אותם עוד, לכאן ולכאן. סדר, כן, וחוק, שניהם, כן, דבר לא זולתם, מודיעה חזית של בית כזה, ואני, מולה, מתמלא בסוג התקווה שמחליא את הלב. סיכוי וכזב מאופסים בה לרושם אחד, מצודד, שהופך למשחית את ההוד השקט, המדוקדק של הסימטריה, והיא מחלחלת מן אימה-של-כלום שמפילה את הלב.  

   אני מכור לפסדות הסימטריות של בנייני-ציבור. רחובות וערים אני חוצה למענן בכל מזג אוויר. כל בנין כזה והסימטריה המיוחדת שלו, אני מבקש אחריה גם בפחות שבבניינים, וכאשר היא איננה אני ממציא אותה.  אני רוצה לצפות בשקט שלה הבהיר, המאוזן, המבטיח, ואז – מפח הנפש:  אני הוא זה  שחרבה לו הצורה החביבה עליו מכל.  אני שב ומשחזר אותה  כדי שתחרב עלי. וכאשר היא שם, כלולה בכל מעלותיה ונעימה עד אין קץ, גם אז אני רואה עוד ועוד שכלול שיכלה להשתכלל בו כדי לפקוק את לבי ולהפיל אותו.

 

  הסימטריה של חזית הבית עליו הסתכלתי נגרעה מאוד במשך השנים. קומת המסד של הבית כוסתה באריחי ציפוי אשר מידתם נקבעה בסתירה גלויה לחוקים הברורים שהציבה החזית. בכל קומה חפתו את החלונות מסגרות ומנגנוני צלול אחרים שנעשו לחליפין מעץ או פלסטיק, אלומיניום או נירוסטה. מרבית קווי המים והחשמל של הבנין נעקרו מתוך הקירות והועברו אל צנרת חיצונית שגם היא שבה וחוברה מחדש פעמים רבות מותירה על פני החזית את חותם נדודיה המסועף ותוואי של חורי קידוח חשופים. שפע של סתימות בולטות בגבס ומלט ושלל ווים חלודים זרע את כל שטח פניו של הבית בן שלוש הקומות, וקבע את מראיה המחוטט במיוחד של חזיתו.

    אבל את הפגיעה הקשה ביותר בסימטריה שלה גרמו השילוט והמזגנים.

      

  בכל זאת, עם כל ספיחיו עדיין נשארה לבית החזית שלו דמוית השער. בכל קלקוליה שרד הרושם העיקרי של הסימטריה, חף מתבוסה. החזית נשארה פשוטה, שקטה ומחליאה באורח נוקף לב. זיהיתי אותה באותו הרף עין בו פגשה עיני את הבנין. זה היה הבניין האחרון, מעט נידח, שעומד בקצה רחוב הנמל.

    בקלות שחזרתי את סוג ההידור שהיה לו בעבר כאשר טיח מושלם בצבע השמנת הבליט והרצין את צורתו המודרנית הרוחבית, הפשוטה והנקייה, והאור הבוקע מאבנט האשנבים הגיאומטרי שיוה לחזית הסימטרית שלו מראה נשי מעט, מכובד.

    דעכתי מולה בלב עומד לו ראיתי אותה, אז.

 

   מבט שני גילה לי כי זהו בניין מנדטורי, ואז למדתי כי בשנות השלושים שימש כחנות-יבוא בריטית למוצרי איכות מן ה'בית' שנועדה לשרת על הצד הטוב ביותר את אנשי הקצונה והאדמיניסטרציה של שלטון אומת החנוונים. החנות היתה מעין 'שערי אירופה' בנמל חיפה. לא הופתעתי לגלות כי שוב חמדתי לי בנין ציבורי.

   אבל עול מסוים היה במחשבה על הצורך שהיה בחנות כזו, בחיפה.  כאילו משהו מביזת אסיה הגדולה שב הביתה דרך מבוא הלבנט, הלבנט המרוקן, זה שכבר היה לבז קודם הכובש החדש. מאתיים שנה עסקו יזמי קינמון, שנף ופלפל בריטיים שאשראי מלכותי בידם, בהקמתו ותפעולו של צבא ימי אדיר בעזרתו קשרו עשרות ומאות מלחמות קטנות וגדולות על  מתחריהם, על עצמם, על חבורות פירטים שהורכבו מעצמם, ממתחריהם ומאויביהם האסיתיים. יחד לחמו כל אלה בשליטי אסיה, טבחו, אנסו ושעבדו מיליונים רבים של בני-אדם וכל אותה עת פיקחו על העברה שיטתית של ההון האסייתי לאירופה שהדף ריחו חזר לחיפה בצורת מטפחות משי לצווארי הקצינים ומעט בושם.

 

   אני מסתכל על מה שנשאר מן החנות המנדטורית. גם לאחר שקוממתי את הבניין מהריסותיו, שיפצתי את החזית ושחזרתי בנאמנות את כל הזגוגיות שבאבנט השכול, זו הייתה חנות קטנה, עסק יבוא על  סף שקיעתו של  הסיפור הגדול. הקצינים שפקחו על קטטות בין יהודים מלוכלכים וערבים מלוכלכים היו רגילים בגדולות מאלה. הם חנכו את יורשיהם הפרועים ועמדו לפנות את המקום. לו רק טרחו ושלחו אותם מחדש הרחק, ממזרח לסואץ, בחזרה אל מנדליי. "שם יכול היה חייל בריטי להרים את צמאונו".  

  

   בתוקף כל התנאים האלה זה היה בנין מפואר. הסימטריה מתחה את שטח פניו הקדמי ופעלה את פעולתה, עלי. הבניין שהיה מפואר ללא כל ספק השקיף פעם על מימי מפרץ חיפה. הוא נהגה ונרשם כולו על שולחן שרטוט בלונדון בידי ארכיטקט בריטי שלא עזב את בירתו מימיו. הוא חשב על הכל, עד לאחרון הפרטים, 'עד אחרון הכיורים ובתי השימוש שלו', כך נשבע הארכיטקט את אמוניו לרפורמה הקולוניאלית ולאורבניזם החדש שהתעתדה האימפריה לבסס גם בלבנט.

    הסתכלתי על הבניין היפה הזה באותה תוחלת-שוא ולב בקוע שמעוררת בי כל סימטריה מופתית.

 

     רציתי לאכול עוגה לבנה. על הקיר בקונדיטורית ה'שלום' שברחוב העצמאות התרוצצה עיני, עיני האחת,  מעלה-מטה על אקורדיון גלויות צבעוניות מקופנהגן. הן נדפסו בדפוס ירוד, בצבעים רוויים מדי.

 

   גם הבנין הזה צנוע, בן שלוש קומות, גג ומרתף. הידורו שקט, נוקשה, וגם לו יש חזית סימטרית הנצפית מרחוק ומקרוב באותה בהירות החלטית שאין לטעות בה. בנין בעיר אחרת במיקום דומה לבניין המנדטורי שלי ; אחרון בקצה העיר, בקצה הנמל, אשר אגף אחד שלו – ה'ארמון' – הוקם ב- 1738 על ידי הארכיטקט והקבלן פיליפ דה לאנג, ובשנת 1781 הוסיפו לו אגף בעל חזית תואמת במדויק מצדו המזרחי וחיברו את השניים בחומה ובשער מקומר.

   הפנדנט,(pendant) 'התלוי' או 'התליון', זה היה כינויו של האח התאום שצץ לו ממזרח לארמון. ה'תליון של שערי אירופה' קראו לו הסוחרים מספינות הגאלי החדישות שתוכננו במיוחד לפשיטות ימיות בתנאים המיוחדים של איי-הודו, אז.

   אכלתי שלוש עוגות לבנות והמלצר עזר לי לתלוש את האקורדיון מן הקיר. 

 

   התליון לא היה אלא מחסן סחורות ענק וחנות, חנות אחת מחנויותיה הרבות של מה שהיתה  ה'חברה האסיתית' הדנית בקופנהגן. חברת ההתנחלות הממונעת הזו הוקמה על הדגם הבריטי של 'חברת הודו המזרחית' ובעקבותיה יצאה אף היא לרכוש את העולם. מחברת תובלה הפכה במהירות לאחת מן החברות המובילות בסחר הימי העולמי. בבעלותה ובניהולה היה צי ספינות ענק, חדיש, נשק מתוחכם וצבא מצויד ומתודרך של אלפי ימאים וחיילים.   

   בבעלותה הבלעדית היו גם כמה וכמה מן המושבות הדניות באסיה ובאפריקה. 

 

   הנחתי על ברכי את חזית הבארוק-המאוחר של בניין החברה האסיתית. הפעולה הייתה מסובכת מעט. היה עלי להעיף את האקורדיון כולו באויר, לתפוס את גלוית בנין החברה האסיתית ממש בזמן שהאקורדיון כבר מתכווץ, לתפוס אותה באנקול, למחוץ את כל שאר הגלויות כדי להגיע אל זו בה חשקתי…  אנשים נהנים מן המופעים האלה. בשבילי הם מיותרים. על כל פנים, היא כבר היתה פרושה  על הברכיים שלי, יפה, שטוחה, כמעט נקייה כליל מקישוטים. בעמודים הכבדים והפשוטים שמדגישים את החלק האמצעי ואת גג הצפחה כפול השיפועים רשום כבר טעם קרוב לי, מודרני. אני מעריץ את החזית הזו ולבי גווע אל מול סימני השוויון הקבועים שהיא מציבה בפני ביחד עם תעתועים חדשים; על העושר הספון מאחוריה לא שמע קורח, גם אלאדין ועלי-באבא לא חלמו את שיעורו, אבל מראיה - עני. מעט מסוגף אפילו. עוד מאה, מאה וחמישים שנה ומיזוגם של הכנות והצביעות ביחד עם הפאר הדל יעשו מקשה שאינה נתנת יותר לפיצוח. המקשה הזו תהיה צפופה, מגובשת ויעילה, היא תכנס במראה אחד לכל החפצים והבתים שיקיפו אותנו, היא תחדור לכל מקום, למדבריות ולג'ונגלים…   דבר לא יעצור בה.

   זה כבר קרה מזמן.

      בעוד לבי מתרחב אל מול החזית היפהפיה של בנין החברה האסיתית, מכה בי ארשת התואם והתום הבהירה שלה את חיוך הצנע המזויף, ולבי  מתחיל בצניחתו. טוב כי מאז שמשון לא ניתן לחנוק בניינים בידיים. מצד שני, אפשר לפוצץ אותם. יותר ויותר אני שוקל  את האפשרות. כאשר היופי המושלם חונק אותי ואין אני יכול להכילו יותר, ואין בידי שום רעיונות איך אוכל להוסיף ולשכלל אותו, אז אני שוקל את האפשרות הזו.

   בלב נמס אני רואה איך הקווים וכל החיתוכים הקלאסיים של חזית בניין החברה האסיתית מחזיקים בכוח את הפאר שנדד לאיטו מן הארמונות של אירופה אל בתי-האופרה שלה, ומבתי-האופרה אל חזיתות בתי-המסחר הגדולים והבנקים.

   ואולי מעולם לא ניתן היה לפצח את חזותה של המכובדות? אולי כזו היתה מעודה, מכשפת בקסמיה ומכזבת. אם כך, מוטב שתתפוצץ.

 

   אור אחר-הצהרים נחת ברכות מדרומו של מפרץ חיפה, הצית את הכתר בראשה של ממגורת דגון, וגם את אבנט הרפרפות המנדטורי. מרוכז בו חציתי את רחוב העצמאות אל עבר הבניין, חולה על החזית הסימטרית ועל השער שבמרכז בנין החברה האסיתית בקופנהגן, השער שבין הארמון לתליון. היום משמש הבניין הזה כנוטריון של משרד החוץ הדני, בניין הפרוטוקול, הוא מכונה. עיסוקיו בקשרי תרבות למיניהם, ארכיטקטורה, יבוא ויצוא של תערוכות ציור, מוסיקאים וכיוצב'.

  אף כי אני רוצה מאוד להזדקק לשרותי הבניין הזה בעתיד, בחיפה לא חשבתי על בניין הפרוטוקול של קופנהגן. אפילו שהוא משופץ וכל אבנטי חלונותיו אין בהם שכולה והם ממורקים למשעי, לא חשבתי עליו. חשבתי על איך הוא היה כשפעלה בו החברה האסיתית, ועל השער שנפתח אל רציף אחורי בקרבת המעגן בו פרקו ספינות מסחר את מטענן ישירות אל מחסני החברה. 

    ארבעים ושלוש שנים לפני הצהרת זכויות האדם בפריס, הגיעה החברה האסיתית לשגשוג מדהים.  עמדו לשרותה כעשרים ותשע אוניות משא, שלוש-עשרה פריגטות, ועוד שלושים וארבע אוניות קטנות. יחד נשאו הספינות האלה אלפיים חמש מאות ושמונים רובים, ואיישו אותן למעלה מתשע-עשר אלף ימאים. סוחרים פרוטסטנטים, קלויניסטים וקתולים הפעילו את כל היוזמה האדירה הזו. הם גררו את המלכים אחריהם. לבסוף הפילו אותם.

   ברור כשמש היה שהאנושות האירופאית התקדמה במהירות עצומה אל עבר הדמוקרטיה.

   אני מסתכל על השער, על העמודים הכבדים מופשלים מעלה כמו בברכת כוהנים, הפתח החסום - - התליון. פתאום הבחנתי בדמיון שבין התליון לגיליוטינה. אבל אני לא יודע למה כינו הסוחרים  את האגף המזרחי של בנין החברה האסיתית - ה'פנדנט'. אולי פשוט התכוונו לומר 'הדגל', כאילו הצדיעו הצדעה עקומה לבנין החברה האסיתית. או מה ניסו לרמוז? ואולי הים הוא שהפך אחדים מהם למלחים וגילה להם סודות חדשים.

       אני לא יודע, גם לא ראיתי את הבניין הזה מימי.

      

  ואף על פי כן הכרתי אותו בהכרות מיוחדת מאוד. הכרתי אותו הרבה לפני שמצאתי את האקורדיון בקונדיטורית ה'שלום'. הכרתי אותו מציור.

      הציור נעשה בשנת 1902 בידי צייר דני אהוב ומפורסם אשר שמו וילהלם האמרשוי וגם אותו, כמו את הבניין שצייר, לא הכרתי כלל קודם לכן. לאחר שראיתי את הבניין מצוייר חשבתי שאני מכיר אותו באופן מושלם.

   למעשה, בנין החברה האסיתית לא צויר. צויר הרווח - השמים -  שבין שני אגפיו הזהים. צויר הרווח שבין ה'ארמון' וה'תליון', וצוירה החומה שביניהם, וצויר השער הקבוע בה.

    לא, צוירו חצי-ארמון , חצי-תליון, החומה, השער והשמים.

 

    אם הייתי  מגלגל את הציור לצינור, או אם הייתי מביט בו מבעד לזכוכית מעוותת, כמו באחד מאותם צעצועי פרספקטיבה שכל-כך אהבו הסוחרים מבנין החברה האסיתית, אז היו מתלכדים מחצית הארמון ומחציתו של התליון למבנה אחד רצוף, וכל דרך להכריע ולדעת מה הוא הארמון ומה הוא התליון לא הייתה בנמצא. אז הייתה החומה נמתחת ומתרחבת עוד ועוד עד אשר הייתה מקיפה חצר שלמה ובעומקה של החצר הזו, משובץ בתואם סימטרי כאבן-חן במרכזה של טבעת, שם, בפנים - מי היה זוכר בכלל שהיה אי-פעם הבדל כלשהו בין הארמון למחסן?  שם בפנים היה 'ארמליון', או 'תליונרם' כלשהו מפציע ועולה כסיכוי התישבותי חדש - -

    התחכמתי לי. אבל גם היא, מה הייתי עושה בה בהתישבות החדשה, מן הסתם גם היא מהר מאוד היתה שוקעת, מתאזנת במשקל הסימטריה על כזבה. וגם היא היתה משחיתה את ההוד השקט של הסימטריה ולא משאירה אחריה הרבה לבד מאימה סתמית והדם העומד בלב שברח. 

 

   האמרשוי עמד בקצה הרחוב מביט אל תוך הפרספקטיבה העמוקה שהשמים בסופה בלמו אותה חזיתית, כמחסום, קשיחים, בצבע החול, אטומים מכל קיר, אסורים בין מחצית התליון ומחצית הארמון.  כך עומד בניין החברה האסיתית; יחיד בקצה המשוער של עיר, על שפת נמל, שני חצאי אגפיו סימטריים לחלוטין, והוא חתוך מסביבתו ארוז בקופסה אחת ביחד עם השמים שלו.

  מבחינתי היתה בהכרות זו אינטימיות מיוחדת גם ביחס לבניין וגם כלפי מי שצייר אותו. הרגשתי בוודאות כי ברכיו של האמרשוי, ממש כשלי, רעדו מאותו אִזון שבהקיץ; שוויון הערך הגמור שגוזרת הסימטריה של הבניין על ההבטחה ועל האכזבה שהיא מעוררת, על התקווה ועל היאוש.

 

  האמרשוי צייר את הבניין בשני מצבים, פעם אחת בשערים סגורים, ופעם אחת בשערים פתוחים כאשר ספינה נראית עוגנת מאחוריו, או אולי היא שטה הלאה משם.

    הרבה ציירים התעכבו על חפץ, בניין, או נוף, פעמיים וגם פעמים אחדות, ואפילו פעמים רבות. אבל בשבילי בחר האמרשוי מצב מיוחד במינו: הוא בחר לחצות פעמיים את מה שהופיע לפניו פעמיים. הוא בחר ללכוד, פעמיים, על מישור הציור, את מישור החזית של שני חצאי אגפיו הזהים של הבניין. כאילו לא צייר אותו בכלל, אלא רק את תוכניתו, וכך חפף את שתי החזיתות שלו אל תוך הציור, מחבק אותן, מאמץ אותן אל לוח לבו, את שני החצאים, מכאן ומכאן, מקיף את שאינו ניתן להקפה, את שני החצאים שנשלמים רק מחוץ לציור עד אין קץ. אותם ארז. בשבילי, כך הרגשתי. הוא ביתר וחנק והקים מחדש את החזית המושלמת של בנין החברה האסיתית, הכספת הקורצת בכל הבטחותיה, משגרת את חיוך הצנע שלה. 

 

   ברגע מסוים הפך היחס האינטימי שלי אל הציורים של האמרשוי לסוג של התלהבות ויום אחד מצאתי את התואנה לבצע את התרשים הקווי שלהם שתיים-עשרה פעמים בזו אחר זו, בקנה-מידה הולך וגדל.

 

 3.

  את הבניין החיפאי אשר ברחוב הנמל מספר 63 צדה העין שלי מן הגדה הרחוקה של רחוב העצמאות זמן מה לאחר שסיימתי לבצע מחדש  את ציוריו של האמרשוי. הפרספקטיבה שנפתחה מולי היתה עמוקה והיא נבלמה בסופה בבניין יחיד שחזיתו סימטרית. המראה היה מוכר עד כדי תמהון.

  מימי לא עברתי שם קודם לכן.

     כאשר התקרבתי אל הבניין מצאתי על פינתה השמאלית המרוחקת של החזית, בין קווי צנרת החשמל והמים, לוח מתכת צבוע בצהוב עז, בדיוק הצבע המוכר משלטי הגבולות ומשדות המוקשים. את מרבית שרותי הצבאי העברתי בפירוק שדות מוקשים, ובהם גם איבדתי את שתי רגלי, את שתי ידי, ואת עיני האחת. את כסא הגלגלים שלי אני מפעיל ללא כל מאמץ. בעיני גם כבישי מדינת-ישראל מלאים אדיבות. אף פעם לא קיבלתי ולא הבנתי את האשמה שמטילים בנהגים במדינה הזו. אני מוריד את כסא-הגלגלים שלי לשפת הרחוב, מרים יד לבנה – בקשתי שיצקו אותה בלבן - והכביש כולו נעצר. בארץ הזו יש כבוד גדול לגיבורי קרבות, אפילו אם לא נשאר מהם הרבה.

      אבל אחזור לענייני; השלט על הבנין המנדטורי. אני יודע בדיוק שזהו הצבע הצהוב של שדות המוקשים, לא אחר. אותיות בלט שחורות הציגו את השם שעל הלוח: 'החברה המאוחדת למזרח הקרוב בישראל'. מטעם שלא מחוור לי לא התעורר בי כל רצון לברר במה עוסקת החברה הזו. גם לא שאלתי את עצמי ולא נכנסתי לבניין לברר האם בכלל קיימת חברה כלשהי מעבר לשלט. אבל האזנתי בקשב רב לסיפור שסיפר לי עובר אורח שנעמד לצידי ובחן אותי בוחן את הבניין מבעד למסך המצלמה שהפעלתי. גם אותה אני מסוגל להפעיל ללא כל מאמץ. 'ספינס' הוא אמר לי היה שמה של אותה חברת מסחר בריטית בתקופה המנדטורית אשר דאגה לתחזק ולפנק את האכלון העליון של המשטר, וגם את הקזינו של חיפה, הוסיף. למען האמת היו שני בניינים, בניינים כמעט זהים שתכנן אחד הארכיטקטים הבריטיים משני עבריו של רחוב. הם כאילו השתקפו זה בזה ואחד מהם היה ממש קזינו. אחד גם שרד, אמר לי, ותוכל למצוא אותו בבת-גלים מספר 7. שם גם אני גר, בבנין עצמו, ציין והזמין אותי לביקור. הרעיון שאני יכול, לו רק רציתי, גם להציב את רגלי - זו שהיתה - כלומר, להתארח כולי, ממש, באחד מאותם הפאנטומים הסימטריים שפוקדים אותי בכל עיר, הילך עלי כסוג של שֶבֶר. האיש כבר נפנה לדרכו אבל התזזית שבה הטבתי את ישיבת הרטיה השחורה על עיני - למדתי להזיז את אוזני ביעילות - ודפקתי את מכסה עדשת המצלמה, אולי גם הדכדוך שצף ועלה בפני, עצרו אותו והוא פנה אלי בהתרסה, כמעט בכעס, עונה על שאלה שלא שאלתי כלל: 

  חיפה איננה עיר של מוסלמים וגם איננה עיר של יהודים, היא גם בקושי עיר של נוצרים, לא אלכסנדר ולא המצרים, לא הרומאים ולא הצלבנים ולא הטמפלרים השאירו בה שריטה משמעותית, לא נפוליון ולא התורכים, לא הבריטים, לא אנחנו ולא הפלשתינים ישאירו בה משהו מעניין, חיפה תמיד היתה עיר נמל והיה בה מה שיש בה, זונות וקזינו.

    ירושלים, התכוונת, אמרתי לו, חיפה בכלל לא היתה ברוב הזמנים האלה. סובבתי את הכסא שלי בתנופה. הוא הספיק לזרוק בחזרה, מה זה ישנה כבר, בת-גלים 7, אתה מוזמן, פִּירט.

   הוא סחב רגל אחת, אני זוכר אותו. אחר-כך הוא למד היסטוריה.

      חיפשתי באינטרנט אינפורמציה על חברת יבוא מאירופה לאסיה בשם 'ספינס' (Spins) שפעלה בתקופה המנדטורית בפלשתינה. לא מצאתי דבר. עלה על דעתי כי השם שובש, הרי נאמר לי בפירוש, נמכרו שם לא רק מוצרי טוויה ואריגה כפי שמעלה על הדעת השם 'ספינס', אלא נמכר הכל, הכל לטובת חיי הקצינים. ניסיתי לבדוק מה שנראה לי אפשרי, או קרוב, לשם שאמור היה, לפחות בדמיוני, להלום כשם מפתה עבור חנוונות תפנוקים מנדטורית:

 .Spans, Spend, Specks, Spense  באותה שיטת חיפוש חסרת כל ערך מחקרי ודומה יותר למשחק, הוספתי לכל השמות האלה את סימן הקיצור 'בע"מ', או 'חברה', 'איגוד', 'תאגיד', אבל לא הרחקתי בחיפושי כלל. אחת מן הכתובות הראשונות שעלו  כה עניינה אותי שכמעט ויתרתי על מטרת חיפושי המקורית.

    באתר המשפחה 'ספנס את קמבל' Spense & Campbell))  מצאתי תצלום שמש של אדם בעל פנים מחוקות בשם נתנייל ספנס שהיה, כמוני, צייר חובב והשאיר אחריו ארבעה ציורים שגם בהם ניתן היה לצפות.

   הציור הראשון, גדול ורחב, אפי, עסק במהפכה הבולשביקית. זה היה ציור גרוע במיוחד, אפילו מטומטם, שאוכלס בנבלות אדם ובהמה הפוכות כולן לצד ימין. בציור השני ירד נתנייל ספנס מאה שנה לאחור אל 'קרב טרפלגאר', וגם זה היה ציור איום ונורא; הסוסים ורוכביהם שצוירו בו נראו כולם כצללים שטוחים נוטים -  כאן על צידם השמאלי דווקא. גם לא הבנתי למה צייר סוסים כאשר טרחו כבר והמציאו את אוניות הטורפדו. אולי רצה לרמוז שוב כי כל המלחמות המודרניות, מהראשונה שבהן, תתנהלנה בסופו של דבר ויותר מכל המלחמות הפרימיטיביות אי-פעם, על הגוף. מבחינתי האישית, רעיון זה כמובן לא היה מיותר. על כל פנים, במכתב של ידיד המשפחה שמסיבה לא ברורה נכלל באתר נכתב כי נתנייל ספנס ראה צל הרים כהרים, וצל הרים כאנשים. לי נדמה היה כי ידידו של נתנייל ספנס סבור כי חברו הוא פחדן שבפחדנים, וכל-כך פחדן שבחשבון אחרון הוא מי שרואה גם אנשים כהרים. אבל נראה כי בונה האתר, אחד מבני ניניו של אותו ספנס, חשב בטעות כי מדובר בתיאור של השגיו כצייר. מן הסתם זה היה הטעם בגללו צוטט המכתב מתחת לציור 'קרב טרפלגאר' ובסמיכות כה גדולה לכתובית שלו.

    'הזקיף האינדיאני', הציור השלישי שהותיר אחריו נתנייל ספנס, היה מביך עוד יותר. זוג הרגליים וגם הנוצה התקועה מאחורי אוזנו של האינדיאני יצאו מעוקמים באופן בלתי סביר. עקום נראה גם הצוק הורדרד והזקור אשר בראשו ניסה נתנייל ספנס להציב את גיבורו, גם הוא מעוקם, אשר פיסוק רגליו הרחב מידי הפך את כשלון הציור הזה למוחץ באמת.   

    בציור הרביעי של ספנס נראתה אשתו בהירת המבע, מרי קמבל, פניה סימטריות להפליא. זה היה ציור משוכלל, שאפתני, מדהים ביופיו ומודרני בתכלית.