טקסט 1 על שני לוחות עץ על הרצפה:

(מה זכור לי מסיפורו של קלייסט "רעידת אדמה בצ'ילה")

 

1.

זה היה סיפור אכזרי, מקברי, אנרכיסטי, על גורלו של זוג אוהבים אומלל שקראתי בנעורי. קלייסט כתב אותו ג'וזפה בת טובים יחידה, אהבה את ירונימו עד שיגעון והסתכסכה בשל כך עם אביה הזקן עד שהכניס אותה למנזר עטור גנים, ולו חומה ובה פירצה. בעת תהלוכת הנזירות בחג גווית המושיע, קלקלה ג'וזפה את השורה היפה בכרעה ללדת על מדרגות הקתדרלה. קם רעש נורא בעיר. בפקודת השלטונות הוחרם התינוק, זונת המנזר היפה הושלכה אל אגף אחד של הכלא, וירונימו אל אגף אחר. העתירה של אם המנזר,

 

2

 

ילל הנזירות ואף זעקותיו של אביה של ג'וזפה לא הועילו אלא בריכוך גזר דינה של החוטאת משריפה על המוקד לעריפה, דבר שהעלה את חמתן של גבירות ובתולות רבות, וכדי לפייסן הוחלט להעלותה לגרדום ללא שהיות נוספות. ג'וזפה, לבנה כסיד, בהתה אל תוך ההמון הגואה בכיכר, ובתאו, ירונימו, דעתו כמעט נטרפת עליו, כרך את חבל התלייה סביב צווארו, התפלל בלב מורתח אל הבתולה, וברך את המוות. ברגע זה התחולל רעש מחריד ומרבית העיר שקעה בקול נפץ אדיר. אני גם זוכרת שקלייסט כותב

 

3

 

"כאילו נתמוטט הרקיע..."  תופת התחוללה.

מתוכה, בתעוזה ארכיטקטונית של הרס, נשלפו ירונימו וג'וזפה שלו ללא פגע. כל  יפי קוצר רוחו האולימפי של קלייסט, כל שאפתנותו הוירטואוזית גויסה למען ירונימו ובית הסוהר מתבקע באחת. ואז, לתמיכה מפני מפולת צפויה, הוא ממוטט עליו את הבית שממולו. ריצפת הכלא מונפת מעלה, מתהפכת על צידה והופכת למין מדרון נטוי ביותר, תלוי על בלימתו של קימור ארעי. בעצם הוא יוצר מן מגלשה כזו שעליה מחליק ירונימו

4

 

היישר אל החופש שלו, אל תוך מהומת פלצות וחורבן, וגם היישר אל בין זרועותיה של ג'וזפה שניצלה באופן לא פחות ניסי, שאותו אני לא זוכרת כרגע. אבל המגלשה הזו גאונית. גאונית, עקרונית, וברורה מן הצדק כולו, ובזכותה אני זוכרת את הסיפור הזה; איך רועדת האדמה בצ'ילה על מנת שזוג אוהבים ייפגש. אני לא זוכרת מה היה תפקיד הבניין הזה קודם שהפך את ריצפת הכלא למגלשה. אם לשפוט על פי מידת דריכותו של קלייסט, יאה היה שיהיה זה בית המשפט; אבל הסיפור מתרחש בשנות הארבעים של המאה השבע-עשרה, ואני לא יודעת היכן בנו אז את בתי המשפט בצ'ילה, או

 

5

 

אם אמנם טרח קלייסט לחשוב על כך. בכל אופן האדמה רועדת ובקוצר רוחו המאורגן מתפנה קלייסט לחיסול חשבונות: ראשונה היא האם, אם המנזר ואיתה שורת הנזירות המופתית שלה; את ליבן הרחום הוא מוחץ בכותרת הבית. את הארכיהגמון הוא מגהץ מתחת לקתדרלה. הארמון נבלע באדמה. הא, כן, בית המשפט; את בית המשפט הוא שורף, ואת בית אביה של ג'וזפה הוא מטביע באגם רותח. העיר סנט-יאגו קורסת. רק כנסיה אחת נשארת על עמדה, ואותה הוא מכין עבור הגרוע מכל. גתה תעב את זה. הוא הזהיר את

 

6

 

 אנשי הספרות ואת החברה כולה מפני הרוח העצבנית והסנטימנטלית הנושבת ממעשיות כאלה. האמנות איננה סובלת ייאוש דרשני, הוא חשב. כך בדיוק נמרץ חשב גם קלייסט. בקיצור, גם התינוק ניצל. ירונימו מחבק את ג'וזפה, ג'וזפה מחבקת את פיליפ הקטן, וכולם הולכים לישון בעמק מחוץ לעיר; עשב רך, מדורות, האידיליה של הניצולים, קץ המעמדות, תחבושות לבנות ואור הירח. הסלחנות, הפיוס האוטופי ושדיה העגולים של ג'וזפה המיניקה עכשיו בנוסף את בנם של אצילים פצועים. אלה אצילים מתמיד.  אלפי

7

 

פליטים נחים. ואז - השלהוב, הדמיון הדתי - הישועה. ההמון מתלכד ברצונו להתפלל שם - בכנסיה שלא חרבה. ירונימו וג'וזפה מחליטים שלא לברוח לספרד הישנה, וכן להאמין בעתידם בצ'ילה החדשה. האצולה תומכת. תהלוכת הניצולים מעפילה העירה וכאן כבר מחכה להם כוהן ששרד בשלמות בתוך גלימתו הנהדרת, הוא מרביץ בהם את דרשת חייו.  בקיצור, מחפשים את האשמים.  כמובן - הם שם. יראי השם המאושרים בקרב עדת המאמינים. וזהו. לינץ'.

SPLIT  1998  ​Passage De Retz, Paris 

room-installation within Beaux Arts,

L'ART dans Le Monde, Tendances Critiques 98 

                                                                                                             Curators: Ulrich Loock, Jacqueline Klugman   

פילוג  פאסאג' דה רץ, פריס