יפה מרחוק, רחוק מיפה

 (beautiful from afar, far from Beautiful ) 

 

                                                                                                        דורון רבינא, זלצבורג, יולי 1999     

שני משפטים הורישו לי הוריי:

"אושר זה לא הכל בחיים" (אמא).                                                              

"תחשוב על אבא כשאתה עושה חיים" (אבא).

 שתי הוראות פעולה לחיים שיש בהן הכל, מלבד חיים.  ומתוך חדוות הפעולה, מתוך מלאכת החיים  הריקה, הופעת פתאום כמו פיית-משאלות, והצעת לי לבחור, אך רק שלוש.

שלחתי לך בפקס  שלוש משאלות: להתקיים ללא מערכת עיכול, לקצר באופן טבעי את תוחלת החיים ולהיוולד יפה-תואר.  כתשובה שיש בה מן האכזריות, שלא לומר רמאות לשמה, אבל גם נדיבות גדולה, שלחת אותי לראות את "עשרים חוליגנים חדשים".

 ובכן, את תוחלת החיים שלי הארכת כמו חמש חפיסות סיגריות, חילוף החומרים שלי תקין כשהיה, אבל לימדת אותי משהו על יופי, או נכון יותר לומר על חדוות הכיעור. נכון אולי יותר לומר… אני רואה כבר את פנייך מתכרכמות. אין זה המקרה של השגבת העליבות, או הולדת היופי מן הכיעור. לא לכך התכוונתי. ודאי שלא ליופי שבאכזריות או לאכזריותו של היופי. אני רואה אותך מנופפת לי נמרצות מרחוק שלא אלו הם  הדברים – לכך התכוונתי. לתנועה. לפעולה המבטלת. לנפנוף הידיים שאומר: לא, לא זה.

 

את אומרת לצייר על פני כל השטח ותמיד כלפי אפילה.1. אני עונה לך: זה מצריך אותי לזכור, לזכור לשאול, ותמיד כלפי תשובה.

 

שוב את מכבידה על הגוף משקולות ומכשירי ציור מענים, כאילו עליבותו, פגיעותו של הגוף, לא ניכרים לעין. אני מכיר ציור שלא הצליח לקום מהמיטה בבוקר, כי איבריו כבדו כל-כך שאף ניע קטן שבקטנים היה כרוך במאמץ הרואי, שלא לדבר על הכאב. כאילו הגוף אינו גם כך זעקה מתמדת של חוסר אונים.  את ממשיכה לחרוש מיני מזימות טמטום שממשיכות את הגוף, ובמקום להאדיר את אונו, כובלות אותו במגושמות ובהינתנות יתרה לחוק הכבידה. איזו נחמה מציעה ההמרה של חוק הכבידה בכוח המשיכה? כנראה שלא מעטה. אחרי הכל נוצר יופי שאי אפשר לבטלו בנקל.

דומה הדבר לאיש שישב להרהר כשרגלו האחת נתונה ברותחין והשניה במי-קרח. ועכשיו צא וחשוב! חשוב למשל על גבריות, על נשיות פורצת, על תשוקה, על סקס. איזו קוהרנציה אפשר לבסס כשכל פגישה מוחמצת בטווח שבין הכוויה ובין ההכחלה מקור? כאן לא ייווצר זיווג. לא בין טקסט לדימוי, לא בין הדימויים עצמם, בטח שלא בין גבר ואישה. שום רעד של עונג לא יכול להתחרות בטוטאליות של רעידת אדמה; שום ניגוב של זיעה מהמצח לא יעמוד מול עקבות גריפת הצבע, החוזרת שוב ושוב ושוב… . הו אכזריות ריקה! יוצא שאת מנוולת או חזקה לפחות כמו כל קוזאק. את רוצה שאכריע מי מביניכם מחזיק ביותר חן? הצחקת אותי. את מלהטטת בכבדות הרואית על פני הקיר. את מנצחת מראש. שלחת אותי לפגישה עם ציור שהוא מופע אימים של מגושמות ציורית, מחוות חסרות חן של מריחת צבע, טקטיקות זולות של יצירת אשליה אופטית, של אור וחושך, של רמזי נפחיות ואשליית חלל מקולקלת. שגריריו הם דמויות מרוטשות באכזריות ציורית.  אופן הציור חובר לתווי פניהם הגסים, וסובב איתם במעגל הבזוי אך המאיים, של רטוריקה קרימינלית. את פושעת בהם, את פושעת בציור, וכן, שוב, את פושעת גם בי. אני זה שעומד במעגל ומסתכל סביבי. הסדר הטוב, הרציונלי, השפוי, שניסיתי להחזיק בו אך בקושי רב, ממוטט, התמוטטות מפוארת, על הקירות שמולי. הגיאומטריות של המלבנים הסדורים, של הרוזטות המושלמות, הזוהרות ביופי מתמטי, הם רק תבניות לתוכן נוצק הרשע הזה.

 

עברו כבר שלושים ושלשה ימים, ואת לא עונה למכתביי. נשארתי עם רשימת מילים שנבחרו לשמש אותי בתשובה למכתבך שמבושש לבוא: תתחשבי, ליזכור, היגיינה, שפתון, פיגורציה, יאוש, חתיכים, גרוטסקה, להכזיב, לבגוד, לקלקל, להתגעגע, להחרים, כיעור, להחשיד, נבגדת,  לוותר, לשקוע, לבתר, לקטוע, סקס, ללמוד בעל-פה, עווית, יופי תהומי, קור רוח…

אני מבחין למבוכתי שרובן הן שמות פועל. שמות תואר מבליחים מדי פעם, וגם אז בכדי להזכיר פעולה (פעולת העין). הפעלתנות הזאת מטרידה אותי. אני עומד במקום ואת לא מפסיקה לזוז. אני מנסה להגן על איזו משמעות והתנועה התזזיתית שלך מחבלת בה כל הזמן. "חכה", את אומרת, "קודם תראה את תנועת היד. תראה את המעגל. תראה את הגוף המוליד צורה". אני רוצה לחשוב על עסיסיותו של הגוף; אני רוצה לומר: "חצי המלכות תמורת שיער בית השחי". כנראה שאני שוב טועה בך. וכמו כדי להכעיס את מחייכת ואומרת : "הנה, טעות ועוד טעות ועוד טעות. המכונה שלי רק משתכללת בלטעות, נעשית מיומנת יותר ויותר בלחרוג מהקו, בלהקהות את הקשת."

במומי אני פוסל אותך. אני לא מצליח, כמו פעם בהתחלה, לשחזר אותך אחורנית. החיוך שלך נגלה לי כמחווה ריקה. פרוצדורה נואלת, שלמרבה הכעס מרגיעה אותי. ריטואל של נאהבים.

תביני, הכל מתקלקל שם אצלך, אין אהבה שלא נחרבת. אני גבר, את אישה. מה לי ולך?

איזו שיטה אפשר למצוא במרירות?

 

במכתבך היחיד ששלחת לי (נפש עצלה? מורך לב?) יפה את כותבת לי כי "לזוועה, לאפלה ולתשוקה אין מידה, על כן יאים להם הסרגלים". לו רק הייתי בטוח כי אוזנך כרויה, הייתי מוסיף לכך גם את היופי, את הקנאה ואת גבהות הלב. פעמים, הייתי משווע לאיזו אמת-מידה נוכח יופי תהומי (שריר משורג, חיוך פלאי ונאצל, עורף תמיר וחשוף) שכדרך בה הוא מענג את העין, הוא מכרסם את הלב. עיני לא צרה ביופי הזה (אם כותב אני כך, כנראה שלבי מלא קנאה), אך לפעמים כה גדול הוא עד שאיני יכול עוד להכילו.

עשרים חוליגנים נעדרי החן, מסתירים את היופי ,כפי שאינם מראים גם את מלוא הזוועה. גם הרוזטות שאת חגה, כך בציפה אדישה על פרצופי האפלה (קלסתרים של חושך) הן יותר  אפשרות ליופי (כל דיסקית מתכת מחוררת יכולה לסמן גם את הציר הפוטנציאלי של רוזטה חדשה נוספת) מחגיגת היופי עצמו. נקודת האפס על גרף העונג או החרפה.

לכן דימיתי, אפילו אם לרגע, שאנו שותפים בתשוקותינו, וקנאתנו אחת היא. אבל בך יש את קור הרוח. את יודעת למשוך בריתמות הייאוש ביעילות רבה יותר. מבין שנינו, את היא זו שרוצה להתבונן, שיודעת להבחין.

עקבות מציצה של אהוב על הצוואר היא חסרת צורה ולכן מכוערת. לעומתה חריצת סכין או סיכת תפירה בעור, מציירת צלב מדמם, חד, נחרץ. לכן נבכר את היופי הזה. אם תגישי את הלשון – ימרח הדם בתחילה, תיטשטש הצורה, ולאחר מכן ייחשף שוב הצלב במלוא יפעתו. אלו הן הספירלות שלך. חתוך בי, ואחרוז לך. (כפי שכתב לוטראמון: "יפה הוא כיכולת ההתכנסות של טופרי העופות הדורסים").2.  המובהקות שלהן, ההיווצרות שלהן מתוך רגע מתמטי-צנטרפוגי, מבזה את המעגל האנושי, את המחוללים בבוץ, את ריתמוס העליזות שהתחלף באקסטזה של גפיים גבריות. האצבע שלך הייתה יכולה להיות אצבע מאשימה, לו רק נעצרה לרגע; אבל היא סובבת שוב ושוב באוויר, בהגדירה את אותו מעגל דמיוני; את אותה סחרחרת שמכוח הצנטרפוגה ניתזים ממנה חלקי ציור.

באין רואים, ניסיתי לתחוב אצבע לאחד החורים שבתוך דסקיות המתכת. הוא היה צר מלהכיל. שוב אני תר אחר משמעות, ואת- רק מסמנת. (ועד כמה מפואר ה'רק' היחיד הזה).

שוב אני מגלה איך את רודה בי במרות של 'פני שטח'  (ואכן יאים הפרצופים המצויירים לסמן את הקליפה, את ריקותו של התוך, או את תוכנו של הריקון). כך או כך, יפה לכדת את הרגע הזה – רגע צנטרפוגי שאינו מאשר את הסטאטיות של עמדה אחת נחרצת וחד משמעית. אם איעצר לרגע, עוד אחטוף דיסקית מתכת וחור נוסף בישבן. הזמנה נחרצת לחוג איתך במעגל.

                           

זו פעם שניה שאני מכייל את מכשיר הפקסימיליה למענך. עברו כבר מאה ימים מאז מכתבי האחרון ותשובתך ממאנת להגיע. אני יודע שזה נשמע כמו חיבה יתרה למספרים עגולים ושלמים, אבל המועד הוא שולי ושרירותי. אל תכבידי משמעויות על המספר העגול, השלם, שמסמן את היום בו פקעה סבלנותי.

הראש שלי מפוצץ מסרטים כחולים (שדיים רוטטים מעלים בי פיהוק) ונגמר לי חומר הקריאה.

כך שאני חוזר שוב ושוב לאותו קומץ תצלומים שהשארת לי מהתערוכה:  מספר פלחי רוזטות מקוטעות וכמה נתחי קוזאקים מחוררים. כמוך , אני נדרש לצילום כמתווך. רק שאני דבק בו ארוכות כדי להיזכר עד כמה מהר את זונחת אותו. אף פעם לא עלה בדעתי להאשים אותך בבוגדנות. את לפחות מפצה בעבודה קשה. תצטרכי לסלוח לי שלקח לי כל כך הרבה  זמן להבין שהשחתת צלם הדמויות היא תנאי לבריאת החורבן. כמו שאת יודעת כל כך טוב -  לזכור, כדי לשכוח; למחוק בכדי לרצוח.  התכונה הזאת שלך, לשלול ולבטל, לבטל ולשלול, מולידה את הציור הרצוץ הזה, שהמגב מתעלל בו באין סוף מחיקות. ואני חשבתי שהרצח הוא בא-כוחה של המילה. את מוסיפה בדיה על בדיה (על עזיבת ההקרנה של הצילום בשלב מוקדם של הציור אני מדבר) ולמרות זאת הגשמיות של פרוסות הגברים האלו, היא בלתי נסבלת כמעט. להצמיד אליהם את הלחי זה כמו לרחוץ פנים ולהתנגב במגבת שהרטיבות העלתה בה ריח עובש.

כמה את אוהבת לשחזר את מה שעוד לא נברא !

את מציעה לי עולם גרוטסקי ומרהיב; את מציעה לי להמיר את החרטה, בתיקון שנושא עמו בהכנעה גם את הקלקול. ההרס הוא המקפצה ממנה את מנתרת לגובה הרב ביותר. את רוצה שאוהב אותך, יחד עם הפיכחון. אבל אני רומנטיקן, ולבי פועם באינרציה אוטופית. הפיכחון מחסל בי כל רגש. אני רוצה להסתחרר. אני רוצה לשקוע בגעגועים.

גם את האמונה הקלוקלת שאם תהפך את תנועת הסיבוב תיפטר מהבחילה לא זנחתי." שטויות", את אומרת לי, " מתחושת  הסחרור תחלץ בעמידה סטאטית. עצימת עיניים רק תגעיש את עולמך".

את קוצצת גופות (כמו שאומרים בפרסומות לאוכל קפוא: "יותר טרי מטרי"), את חגה מעגלים, את מחוללת בהנאה לצלילו של תקליט מקולקל שמקפיץ את המחט בין קטעי הצלילים. איזה חלק יכול להיות לי בעולמך? איזה עולם אמצא לי כחלק?

שום מענה, שום אות חיים. את מותירה אותי לדבר אל הקירות. אני מקרב את פניי אל המראה, אל בבואה שאין בה יופי ואין בה חמלה, ואין בה גבורה יתרה, ואין בה רוע מרתיח לב, ואין בה אמת איתנה אך גם לא עזות-מצח. יש בה רק את התשוקה, והנכזבות ושוב תשוקה. אני מקרב את פי לנשיקה. הבל הפה שלי מצהיב; לציור שלך יש אודם על השיניים.

כמו בו, כשהסמוך לא הופך שכן, הכל יפה מרחוק, רחוק מיפה.

 

 

 


.