עינויי דין במשפטי חפיפה  -  קריאה בטקסט של העבודה נוף רומנטי – פשוט יותר,  1997

(הטקסט עצמו מצורף בסוף המאמר)

עודד וולקשטיין

הרצאה שניתנה בבצלאל לימודי המשך, סאלמה 60 ת"א בערב השקת ספר-אמן של תמר גטר

​

  

    רוברטו, עאטף ומרטין. שלושה גברים "גדולים, גבוהים, יפים מאד". אוקטובר 1995, פתיחת התערוכה הישראלית-פלשתינית בטורונטו, השלושה עומדים מול ציור משותף של דוד ריב וארנון בן דוד והכותבת רוצה לשכב אתם. "רוברטו, שמוצאו אינדיאני-איטלקי-מקסיקאי, בילה את רוב חייו בבתי כלא על עבירות הרואין, שתייה, תגרה וקטטות. עכשיו הוא מנהל כיתת ציור לילדים בתהליכי גמילה מאלכוהול וסמים וחולם להיות צייר... עאטף הפלשתיני ישב עשר שנים בכלא הישראלי, שפוט על פעולות טרור... הוא מצייר בשעות הפנאי... מרטין, בנו של גלף עץ גרמני... למד מאביו את המקצוע והתמחה בשיפוצי ארונות בארוק, בגילוף דלתות ומעקי מדרגות. הוא חולם להיות צייר...". לשלושתם פנים מצולקות. הארבעה מתיידדים ומחליטים לנסוע יחד לראות את מפלי הניאגארה: "הגענו למפלים בשעת אחר צהריים מאוחרת, בגשם שוטף שלא פיזר את הערפל הסמיך. ישבנו באפס מעשה במכונית, ספק מחכים ספק תקועים...". תקועים במכונית, ללא אפשרות להתקדם, אנחנו נאלצים לחזור על עקבותינו למקום שכבר נתקענו בו במהלך הקריאה בספר הזה. תמי גטר בשיחה עם לאה דובב, ספטמבר 1998: "בתיאטרון עושים הרבה חזרות, ובסוף מעלים את ההצגה. ההצגה אצלי היא החזרה. נדמה לי שזו הרטוריקה הקבועה של רוב העבודות, וכתוצאה מכך יש עיסוק במשהו 'תקוע', במצב שבו ה'כל' מסונדל." חזרנו אל החזרה; חזרה שנתקעת ואינה מובילה לערב-הבכורה, מכונית שנתקעת לפני המפלים ואינה מגיעה אליהם ממש; החזרה עולה כאמור בספטמבר 1998, כשלוש שנים אחרי האירוע שיוביל או לא יוביל לסקס ברביעייה וכשלושים עמודים לפני אותו אירוע. אבל אם כך, איך זה שהנסיעה ברביעייה מסופרת בעמ' 458 והחזרה עולה בעמ' 482, כשלושים עמודים אחרי האירוע?

 

אחרי מחשבה מאומצת והתייעצות עם חברים שהצליחו באקדמיה האמריקאית אתה מבין מה קרה: קראת את הספר הפוך. העמודים ממוספרים משמאל לימין, ביחס לגרסה האנגלית של הטקסטים, ואתה פתחת מימין והתחלת לקרוא כמו שקוראים ספר בעברית – הכרעת את הדו-לשוניות של הספר לטובת העברית, "תרגמת" אותו לעברית, במובן הזה. ואם כך, עכשיו חזרנו למקום שלא היינו אמורים להימצא בו מלכתחילה; חשבנו שאנחנו חוזרים לאחור, לחזרה ה"תקועה", ובעצם גנבנו הצצה אסורה לעתיד – העתיד של מהלך הקריאה, העמוד שעליו נערכת החזרה העתידית כמפל שעוד לא הגענו אליו, כפרמיירה המתמהמהת של החזרה שאנחנו תקועים בה עכשיו, ב-אוקטובר 1995, בעמ' 458: האם ניחלץ אי-פעם מן החזרה הזאת? האם יהיה לנו סקס הערב, כי "לא רק שחיבבתי את שלושת האנשים האלה, רציתי אותם, לשכב אתם, מיד. במכונית אם אפשר."

 

אז אולי אפשר להתקדם? ה"תרגום" המשובש של הספר לעברית – הקריאה ה"מוטעית" מימין לשמאל – אותת על דרך אפשרית אחת להתקדם: החזרה לעתיד של מהלך הקריאה, החזרה לחזרה שעוד לא התרחשה, החזרה שהחזרה הנוכחית נתקעה בדרך אליה. אבל נדמה שהכותבת מנועה מאפשרות זו ממש. הארבעה מחליטים שמישהו יספר סיפור; שלושת הגברים משתמטים – ועוד נחזור לנסיבותיה של ההשתמטות הזאת – והכותבת מגייסת את שליטתה באנגלית כדי לספר סיפור, "אבל מה שיכולתי לחשוב עליו מתוך הדחף הארוטי הזה היה מוגבל ולכוד בפרטים שכבר מסרתי". במילים אחרות, החזרה "תקועה" משום שהיא חוזרת על פרטים שכבר סופרו; הכותבת המספרת באנגלית מבצעת את האפשרות לקרוא בספר שבידינו "באנגלית", משמאל לימין, על פי מספרי העמודים, אבל בתנאים האלה אין בכוחה לחזור אלא על מה שכבר מסרה, על מה שנכלל בעבר של הכתיבה והקריאה: "אמריקה, המזרח התיכון, אירופה. ג'נקי, טרוריסט, נגר. שלושה קנדים. קתולי, מוסלמי, פרוטסטנטי. מדריך, מהנדס, נגר." וכך הלאה והלאה, עד ל"רוכסן. כפתורים. כפתורים." ובאמת, כפתורים-כפתורים, רוכסן-רוכסן! הרוכסן תקוע והכפתורים בשלהם, והערב יורד, ונראה שמהחזרה הזאת כבר לא תצמח שום פרמיירה. הכותבת המתוסכלת מסכמת, "זה לא הוביל אותי לשום מקום."

 

כל עוד המספרת קוראת בסיפורים שנמסרו לה, בסיפורים שהיא מוסרת, "בכיוון הנכון" – "משמאל לימין", או "באנגלית", לצורך העניין – היא לא יכולה להגיע לשום מקום משום שהיא חוזרת ומגיעה לכל המקומות שכבר היתה בהם. אנחנו הבקענו את האילוץ הזה קודם, לרגע, בכוח הטעות של "תרגום" הספר לעברית. הכותבת חוזרת לעתיד של רגע הקריאה המשובש הזה – החזרה שלנו לחזרה שלא תיערך אלא בעוד כמה שנים ועמודים – ומאמצת את האסטרטגיה שאנחנו הפעלנו בתמימות, תמימות שקשה לייחס לה: "בתיק היה לי ספר, אטאלה/רנה של שאטובריאן, בעברית. עלעלתי בהיסח הדעת, מרגישה היטב את שלושת זוגות העיניים של שלושה בחורים כאלה יפים וחזקים מונחות עליי. סגרתי את הספר, ריקה מכל מחשבה. ואז אמרתי, או.קיי., לכבוד המפלים שלא נראה, הנה הסיפור שלי." האם הווריאציה שהכותבת מפיקה מן הגרסה העברית של הערבסקה המילולית של שאטובריאן אינה בגדר "תרגום לעברית" של סיפוריהם של השלושה, כלומר תרגומם הלאה מן הלשון שבה נמסרו, הלאה מן הקריאה בהם "עם כיוונה" של הלשון הזאת – משמאל לימין, כמו שצריך לקרוא בסיפורים הללו, בספר הזה? האם שלושת הגברים המעוררים את הכותבת אינם מעוררים אותה בדיוק לזה, כמעט רק לזה – לזה שהאנגלית שבה סיפרו את סיפוריהם ברהיטות כזאת אינה מספיקה כדי לחזור לחזרה אחת שעוד לא נערכה, לפרט אחד שעוד לא נמסר? הנה: "אז הציע עאטף שאחד מאתנו יספר סיפור, הציע ומיד השתמט מהתפקיד בטענה הקלושה שהאנגלית שלו אינה מספיקה. זה עתה שמענו ממנו סיפורים רהוטים על הכלא הישראלי. עכשיו הוא רצה לשתוק. רוברטו, שגם הוא סיפר סיפורים רבים מהכלא, נגע בצלקת שבלחיו ואמר 'את שלי סיפרתי'" – וכך הלאה: הגברים אינם מניחים לכותבת ברירה אלא לקרוא באנגלית הרהוטה שלהם מימין לשמאל, בעברית. הנה משהו מן התוצאה, לכבוד כל המפלים שלא נראה, כל הגופים היפים שלא נדע:

 

"המיסיסיפי, הגדול ורב-העצמה מבין ארבעת הנהרות הגדולים המבתרים את האזורים שצרפת כבשה לעצמה באמריקה הצפונית, מהלברדור עד הפלורידות ומחופי האוקיינוס האטלנטי עד האגמים של קנדה עילית, מזרים את מימיו לאלף נהרות אחרים, גואה אחרי החורף וסוחף עמו ממקורות הזרם חלקות יער שלמות שסופות עקרו משורש, גזעים עצומים שסובכו זה בזה, נלפתו בתוך עיסת טין דביק, שורגו ונכרכו בקרעי מטפסים עד שהפכו לגושים אדירים תפורים בצמחים שהיכו שורש בכל חלקיהם והפכו כך לגופים יציבים היורדים בנהר ההולך וגואה, נישאים על פני גליו העכורים, מלופפים בסבך מערבולות מקציף, נגרפים מערבה בשטף העז..."

 

רגע לפני שננסה לחלץ מן השיטפון פרט או שניים שעוד לא נמסרו, צריך לומר שהווריאציה הבארוקית הזאת על עלילת נדודיהם של שלושה גולים – החזרה "בעברית" על החזרה התקועה "באנגלית" - היא שיטפון, מפל – מבול שניתך על הבריאה הראשונה עוד לפני שניתנה לה הזדמנות להתרחש. בשיחה עם לאה דובב תחת הכותרת "העולם נברא פעמיים, לפחות" מתייחסת תמי גטר ל"רגע הפתיחה של העולם החדש אחרי המבול", שראשיתו בהצצה אסורה אל מבושיו של נוח, האב השיכור: "מן הרגע הראשון של העולם החדש, כל המערכות משובשות ומעוותות!", היא אומרת ללאה דובב ומתקנת את פרשנותה, "זה המצב, ולא 'מפלה של חלום אודות תבוניות'!" ואם כן, לא מפלה של חלום אודות תבוניות אלא מפל של חלום אודות סקס ברביעייה! לא "תיאוריה וביקורת" אלא גאוּת במיסיסיפי! גטר ממשיכה: "הסיפור הזה... אינו בא לקעקע פוטנציאל עדְני של סדר... אלא לקבוע את ההרס כמחוללו של הפוטנציאל הזה." ואם כך, אנחנו מוזמנים לראות במבול עצמו אקט – אקט של בריאה; בריאה שנייה, ביאה שנייה – second coming; אפילו ש-Nobody came in the first place, לפחות לא במכונית שלנו. או שפספסנו משהו?

 

תמי גטר אומרת, "אין לתהליך סוף כשם שאין לו ממש כיוון; כל תיקון מביא אתו קלקול חדש"; כלומר, כל מבול מטהר נושא עמו יד שמגששת עוד בטרם שקעו המים אל רוכסן שלא נועד לה. יד שחומדת לה גיחה חטופה אל מבושיו של האב ומחזירה אותנו למקום שהיינו בו לפני שהיינו, הופכת את כיוונו של הספר ש"אין לו ממש כיוון", הופכת שלושים ומשהו עמודים לאחור ומציצה בתאווה לעָבַר שעוד לא נועדנו להגיע אליו. איפה, בשצף המבול הזה, מסתתרת היד ההורסת אל מפתח המכנסיים כדי לקרוא בספר שאין לו ממש כיוון, חוזרת לאחור כדי לעשות מן החזרה מקום שעוד לא היינו בו, עוקרת את שורש הסיפור ל"פוטנציאל עדְני", לאפשרות של אהבה? מנין תבוא היד שתמשש במפלה של האב השיכור ותעמיד ממנה מפל? ברגע מסוים, נדמה שהיד הזאת מבצבצת מתוך הזרם הגואה: "[המיסיסיפי] גואה אחרי החורף וסוחף עמו ממקורות הזרם חלקות יער שלמות שסופות עקרו משורש, גזעים עצומים שסובכו זה בזה... שורגו ונכרכו בקרעי מטפסים עד שהפכו לגושים אדירים תפורים בצמחים שהיכו שורש בכל חלקיהם והפכו כך לגופים יציבים היורדים בנהר ההולך וגואה...": הגזעים העקורים אינם מכים שורש מחדש במקום אחר; הטפילים-המטפסים הם שמכים בהם שורש ומאחיזים אותם זה בזה. היד "חוזרת" אל השורש רק כדי לעקור אותו, להעתיק אותו אל השורש שהיא עצמה מכה בעודה מטפסת על הגזעים. לא היה סקס במכונית, דבר לא קדם למבול הביאה השנייה כי הכותבת ראתה שלושה בחורים יפים והתחילה לטפס עליהם – לגנוב את שורשיהם ולפסל בהם את עדן השתרגותה בגזעיהם העקורים. לא עבר זמן עד שלא נותרו להם עוד מילים; היא נטלה את לשונם והפכה את כיוונה עד שלא נותרו להם עוד זיכרונות ולא דרכים לחזור אל מוצאם כנגד הגאות העוקרת אותם על שורשיהם, קוראת בהם נגד ההיזכרות עצמה, עם כיוונה של שפה אחרת, עם כיוונה של הגלות עצמה, עד שלא נשאר להם כלום, עד שלא נשאר שם, במכונית, שום דבר.

 

ואולי רק סקס היה שם, בשעת ההרבעה של המשולש: Nobody came in the first place, אבל אולי זאת ראשית המקום. כי מהו בעצם ה-first place? כלא במקסיקו? כלא בישראל? סיפור רהוט מהכלא, צלקת ישנה? הידיים המורמות לדובב את הצלקת הופכות את כיוונה של לשון החקירה: "מרטין הרים את ידיו ואמר 'ידיים טובות – רק'". פתאום הצלקת היא שמדובבת את הידיים, פוטרת אותן מעולו של הסיפור ומשחררת אותן לחלומן-שלהן: "ידיים טובות –רק." הכותבת אינה מגיעה אל המפלים אבל ידה מגיעה אל המפלה שבמוצא הדיבור ומעוררת את מבושיה לזרום, עוקרת את שורש הסיפור ומעתיקה אותו לגאותה-שלה; מפקירה את "הוא חולם להיות צייר", שסיכם כל אחד מן הגברים בפתח הטקסט, לשמחתן של הידיים ההורסות אל מִפתח הטקסט ורואות את ערוותו ומתקנות: "ידיים טובות – רק", שפירושו לא "הוא" חולם להיות צייר – רק הידיים, הידיים הטובות, רק הן, היד הטורחת ככה על רוכסן הסיפור ועל כפתוריו, היד שלה, הידיים שלהם, היד שלה בתוך הידיים שלהם, הידיים שלהם בתוך שלה, עוזבות אותם, פורצות את הכלא המקסיקאי ואת הכלא הישראלי ונסחפות הלאה מחתימתה של הצלקת, עקורות משורש, מוכות, מוכות שורש, חולמות לצייר, מציירות. שלושה גזעים נעקרים משורש החלום להיות ציירים – וורהול, קרוואג'ו, קליין – הולכים ונישאים ממנו והלאה בְּידיים המכות שורש בכל חלקיהם, חולמות לצייר ומציירות להם מן החלום הזה שלושה גופים יציבים היורדים בנהר ההולך וגואה: רוברטו, עאטף ומרטין. לא ראיתי בריאה יפה מזאת.

 

 

נוף רומנטי -  פשוט יותר

​

 הבינאלה הרביעית לפיסול, עין הוד, 1997 | אוצרת: נועמי אביב | הומניזם 2000? | הצבה, טמפרה-שמן וגיר-שמן על משטח בטון יצוק  וקיר בלוקים ניצב | בלוק הטקסט מודפס ידנית בחותמות גומי. טמפרה-שמן על משטח בטון צבוע בטמפרה-שמן.  

 

(האירועים והדמויות פיקטיביים)

 

 

בערבו של הרפרנדום בקנדה, אוקטובר 1995, עם פתיחת התערוכה הישראלית-פלשתינאית בטורונטו, פגשתי את רוברטו, את עטאף ואת מרטין. שלושתם עמדו מול הציור המשותף של דויד ריב וארנון בן-דויד ודיברו ביניהם. הם היו אנשים גדולים, גבוהים, יפים מאוד. דיברו על פוליטיקה ועל ציור. מייד חבבתי אותם. הם דמו זה לזה באורח מוזר במקצת; פנים מצולקות לשלושתם. בוודאי לא היה להם המראה הרגיל של צופים בתערוכה. רוברטו, שמוצאו אינדיאני-איטלקי-מקסיקני, בילה את רוב חייו בבתי כלא על עברות הרואין, שתייה, על תגרות וקטטות. עכשיו הוא מנהל כיתת ציור לילדים בתהליכי גמילה מאלכוהול וסמים וחולם להיות צייר. רוברטו אוהב את אנדי וורהול ואת קאראואג'יו. עטאף הפלשתינאי ישב עשר שנים בכלא ישראלי שפוט על פעולות טרור. לאחר שריצה את עונשו, נסע לקנדה וסיים לימודי הנדסת גשרים. הוא מצייר בשעות הפנאי ואוהב את ציורי האש של איבס קליין. מרטין, בנו של גלף עץ גרמני שהיגר לקנדה מעיר קטנה מזרחית לברלין, למד מאביו את המקצוע והתמחה בשיפוצי ארונות בארוק, בגילוף דלתות ומעקי מדרגות. הוא חולם להיות צייר ובנגריה שלו הראה לנו את ספרו האהוב; טטלין. התיידדנו והחלטנו לנסוע, ארבעתנו יחד, לראות את מפלי הניאגרה. הגענו למפלים בשעת אחר צהריים מאוחרת, בגשם שוטף שלא פיזר את הערפל הסמיך. ישבנו באפס מעשה במכונית, ספק מחכים ספק תקועים, ואיבדנו כל תחושה של זמן. שעות ישבנו כך ודיברנו. אז הציע עטאף שאחד מאיתנו יספר סיפור, הציע ומייד השתמט מן התפקיד בטענה הקלושה שאין האנגלית שלו מספיקה. זה עתה  שמענו ממנו סיפורים רהוטים על הכלא הישראלי. עכשיו הוא רצה לשתוק. רוברטו, שגם הוא סיפר סיפורים רבים מן הכלא, נגע בצלקת שבלחיו ואמר 'את שלי סיפרתי'. מרטין הרים את ידיו ואמר  'ידיים טובות – רק', וכך הוטל התפקיד לספר עלי. אבל מה מספרים? שמץ מושג לא היה לי מה לספר ואיך לספר. לא רק שחיבבתי את שלושת האנשים האלה, רציתי אותם, לשכב איתם, מייד. במכונית אם אפשר. זה לא היה אפשרי. לכל אורך הנסיעה סופרו במכונית סיפורים קשים מדי. ישבו בה ארבעה אנשים נרגשים כל-כך. לא היה מקום לסקס. היה עלי להמציא או להיזכר בסיפור, ומהר. אבל, מה שיכולתי לחשוב עליו מתוך הדחף הארוטי הזה היה מוגבל ולכוד בפרטים שכבר מסרתי: אמריקה, המזרח התיכון, אירופה. ג'אנקי, טרוריסט, נגר. שלושה קנדים. קאתולי, מוסלמי, פרוטסטנטי. מדריך, מהנדס, נגר. מקסיקו, פלשתינה, גרמניה. שלושה ציירים. שלוש צלקות. טורונטו – קרב סכינים. באר-שבע- עינויים בכלא. קרימיצ'או – תאונה בנגריה. עיניים שחורות. עיניים חומות. עיניים אפורות. וורהול, קאראוואג'יו, קליין, טטלין. וינסטון. מרלבורו. ג'יטאן. נובלס. טבעת. עגיל. שעון. רוכסן. כפתורים. כפתורים. זה לא הוביל אותי לשום מקום. בתיק היה לי ספר, אטאלה/רנה של שטובריאן, בעברית. עלעלתי בהיסח הדעת, מרגישה היטב את שלושת זוגות העיניים של שלושה בחורים כאלה יפים וחזקים מונחות עלי. סגרתי את הספר ריקה מכל מחשבה. ואז אמרתי, או.קי., לכבוד המפלים שלא נראה, הנה הסיפור שלי: המיסיסיפי הגדול ורב העוצמה מבין ארבעת הנהרות הגדולים המבתרים את האזורים שצרפת כבשה לעצמה באמריקה הצפונית מהלברדור עד הפלורידות ומחופי האוקינוס האטלנטי ועד האגמים של קנדה העילית מזרים את מימיו לאלף נהרות אחרים, גואה אחר החורף וסוחף עימו ממקורות הזרם חלקות יער שלמות שסופות עקרו משורש, גזעים עצומים שסובכו זה בזה, נלפתו בתוך עיסת טין דביק, שורגו ונכרכו בקרעי מטפסים עד שהפכו לגושים אדירים תפורים בצמחים שהיכו שורש בכל חלקיהם והפכו כך גופים יציבים היורדים בנהר ההולך וגואה, נישאים על פני גליו העכורים, מלופפים סבך מערבולות מקציף, נגרפים מערבה בשטף העז, ניגפים בדרכם במושבות צפות של פיסטיה ונופר צהוב ששטו מזרמים צדדיים אל הזרם המרכזי על כל אוכלוסית העופות המקננת בהם, בין מרבצי נחשים ותנינים, דוחפים את הספינות הפורחות הללו אל מעגנים נידחים משני עבריו של הנהר המזניק עוד ועוד זרמים חדשים אל בין אכסדרות של עצי יער, סביב פירמידות קבורה אינדיאניות הנבלעות באד הסמיך תחת נחשולי טין, תנינים, עופות, נחשים ופרחים, תוך שהם  נחבטים בפגרי האלונים והאורנים הסבים על צידם בכבדות ושבים להנשא בזרם התיכון, מוטלים בסוף מסעם אל חופי החול של מפרץ מקסיקו ההולך ומרחיב את שפכו על גבי שרידי היער.