שאול סתר

 

"...חצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו" / על "נערת הרוגטקה" של תמר גטר 

                                                                                     

 

   שתי היצירות המהממות שהציגה תמר גטר בחלל הכניסה של גלריה "גורדון" דוחקות את הדיון בעבודת האמנות אל גבולותיה. עבודת הוידיאו "נערת הרוגטקה" היא כוריאוגרפיה של הכנה מתמשכת, פוטנציאל משתכלל: סצינה קצרה מתוך סרט קונג-פו, באורך מקורי של שניות ספורות, ובה נערה עזת-מבע הנערכת לקראת הטלת אבן-קלע, נפרטת לכדי דקות רבות של שברי תנועה משובשת. מחול הרוגטקה הוא ריקוד מועצם של הימתחות: גופה השפוף בתחילה של הנערה נמתח בהסבה ומתרומם לאיטו, עיניה רושפות, שפתיה נפתחות ומגלות שורות שיניים חשוקות, ידה מושכת בגומי המתוח בעץ, דורכת ונדרכת. הליווי המוסיקלי, "רומנסה ספרדית" במשקל משולש, לוקח גם הוא חלק בריקוד המרוסק של הגוף והעץ: האצבעות שסותמות את פתחי יציאת האוויר בחלילים, היד שמנענעת את פלחי הקסטנייטות המוטחים זה בזה. בעברו השני של חלל הגלרייה נמתח פוליסטרן שחור על קיר שלם, ורישומי גיר עבה, שנעשו בעיניים מכוסות, מכפילים פעמים אין-ספור, משמאל לימין, למעלה ולמטה, את קווי המתאר של הרוגטקה; בה בעת, הם מהדהדים את ה"טורסו קשור עיניים", דמות אישה המרחפת במאוזן בעיניים קשורות, שהיה לחותמה של האמנית, החל מהטבעתו הראשונה בסוף שנות ה – 70. הגוף מתגלגל לכלי-קלע, האבן לעין מכוסה. במרכזו של הקיר, שני עיגולים גדולים, המורכבים מקווי גיר דקים שנעשו בטכניקת ההצלפה, קווים שחגים סביב מרכז לא מסומן, ריק, שחור כצבעו של המשטח; שתי מאוּרות עיניים, מהן ואליהן קורנים הקווים.

   פעולת מתיחתה של הרוגטקה, אגירת הכוח ועוררות הציפייה להוצאתו אל הפועל, מתקדמת ככל שגוף הנערה נרכן בנטייה אחורנית והרוגטקה שבידיה נמשכת מעלה: גם בעבודת הוידיאו, אבן-הקלע מוסטת אט-אט אל גובה העין. כדי ליידות את האבן, יש לראותה בעין; אולם כשתגיע האבן אל העין, תהפוך היא בעצמה לעין. וכשתהיה לעין, לא נוכל עוד לראותה: את האבן המשוחררת, הנעה בחטף בסיומה של העבודה, לא רואים. עיוורונה של הציירת (טכניקת העיוורון), עיוורונה של הדמות (סימנו של העיוורון) , עיוורונה של העין-אבן (עיוורון המצע) - כולם עיוורונו של כן השילוח ברגע בו הוא עצמו משולח. ורגע זה איננו פוסק מלהתרחש. פריסת הציפייה לרגע התרה בודד, לאורך יצירה שלמה, מובילה למימושה בכל רגע ורגע; מתיחת ההשהיה עד הקצה מכנסת את קצותיה פנימה; השילוח העתידי היחיד מתגלגל לשרשרת שילוחים שמניעה את היצירה. השחרור והרפיון הופכים ממשאת נפש לדפוס פעולה. כאילו התשוקה להשתוקק היא-היא התשוקה היחידה שבנמצא.                            

   עבודתה של גטר היא רדיקלית באופן בו היא בוקעת את האיכויות המדיומאליות השונות, על-דרך הסמכתן. הדקות המרמזת של הרישום והגודש המעובה של הוידיאו כאילו מתחלפים: הרישום עולה על גדותיו, מתפקע, מוכבר; הוידיאו מתפרק לרכיביו, נרקע. בכל אחד מהם מתגלמת אי-אפשרותו הא-פריורית: שטף התנועה על-גבי משטח הרישום, כתמי הֶבזקים עצורים בפנים המסך. במעבר מן הסרט אל הוידיאו הרצף לא רק נפרץ למקטעים-מקטעים, אלא עצם השתלשלותו הלינארית של הזמן מופרת: מתיחתו האדירה של זמן הפעולה מופרעת בכיווצי זמן  קטנים ומפתיעים, המטרימים למעשה את סיומה של העבודה, ובו פגיעת האבן בגבר מוקרנת במהירות כה גבוהה עד שכמעט ואיננה נחרתת במסך. המתיחה והכיווץ של הזמן, הפעירה והדחיסה של התנועה, ממצות עקרון עבודה שאיננו מעוניין עוד לייצר אובייקטים, ולו במובנם הכללי ביותר (לא רק מרחביים, לא רק ממשיים), ואפילו לא לשנות את אופני הצגתם וקליטתם, כי אם לפעול בקדחתנות על דפוסיהן של המסגרות המתְנות את קיומם של האובייקטים ביצירה. לכן אין דבר חדש ב"נערת הרוגטקה" – סרט, בליל דימויים, טכניקת עבודה – מלבד מעבדת הפעולה על אמצעי הפעולה האמנותית, פעולה שאף היא משולחת שוב ושוב, כמו האבן, העין, הגוף, אל הצופה – בבלימות התנועה שצופנות תנועה מסדר אחר.