לחברי ועדת השיפוט של קרן "וולף"     ספטמבר 2009

 

     

ואלרי בולוטין, בניגוד כמעט גמור לכל סטודנט אחר שהכרתי בבצלאל, מביא אל העבודה האמנותית שלו שני תחומי מקצוע בהם צבר נסיון מעשי ויכולתו בהם גבוהה מאוד בכל קנה- מידה של שוק עבודה -  נגרות (במיוחד) ועיצוב גראפי.  השאלה של יכולות ידניות גבוהות, בכלל השאלה של 'עבודת-יד' עלתה חזק מאוד באקדמיות לאמנות בשנים האחרונות. כאשר במקרים רבים המאמץ העיקרי של הסטודנטים מושקע בניסיון להשתלט על המורכבות הטכנית שהציבו לעצמם, מתקבל הרושם שאצל בולוטין דווקא עניין הביצוע הוא החלק היותר פתור בעבודה. גם ההתלהבות הגדולה, העצבנות שלו, כרוכות במפגש עם מילים, רעיונות. בולוטין הוא איש קורא ספרות, הרבה ספרות. גם בזה הוא בלט בין הסטודנטים. כמורה מצאתי עצמי משוחחת איתו על ספרים וסרטים לפחות כמו על יצירה פלסטית.   

 

   לאורך שנות לימודיו בבצלאל גילתה עבודתו של ואלרי בולוטין תו הכר ברור: כמעט כל עבודה שלו מתפרנסת מסוגי הקורספונדנציה  ומשאלת התאימות שבין המודל הקונספטואלי שלה, ע"פ ר מודל שבא ממקור של סמכות תרבותית גדולה כמו יצירת אמנות , ג'אנר נודע או אידיאולוגיה מוכרת, לבין מימושה בעבודה ידנית מוקפדת במיוחד.

   שאלת המימוש אצל בולוטין מציגה דמיון מסוים לקריסה, או ל 'פשיטת רגל' הפוכה. למקום המהופך הזה, שבו האוביקט מצליח באופן יוצא מן הכלל אבל הרעיון שלו מתמוטט, נעשה מיותר כליל, או מקבל חיים חדשים שהוגיו לא שיערו אותם בנפשם כלל, יש ביטוי שלם מאוד ביצירה  שנראית לי  המשוכללת ביותר שלו עד כה,  Ever Green. מילים אחדות עליה יאירו היטב את נטיתו הפואטית של בולוטין: 

 

   את הכסא "אדום-כחול" של גריט ריטפלד  משנת 1917 ניגר בולוטין במדויק - ע"פ התוכניות המקוריות של הכסא מ - 1917 אותן מצא בטכניון בחיפה.  הוא בנה שני כסאות זהים . לאחר שסיים את עבודת הנגרות שלח את הכסאות לצביעה באפיה בתנור למפעל שבכך עיסוקו. הוא נתן הוראה בדבר הירוק המסוים בו בחר לאחר שביצע ובחן צילומים רבים של סוגי הירוקים אותם פגש באום אל פאחם. לאחר שחזרו הכסאות מן האפייה הציב אותם בולוטין בשני בתים: באום אל פאחם בביתו של הרופא מוחמד טאלאס, ובגבעתים, בביתי. עד כאן - האובייקטים. אבל האובייקטים אינם בתצוגה. הצופים בתערוכה שהתקיימה באום אל פאחם לא זכו לראותם כלל. לעומת זאת הם צפו בשני תצלומי פנים שנעשו עבור בולוטין בידי צלם מקצועי. צילום של הרופא על הכסא בחדרו, ושלי על אותו כסא בחדרי.

     'אמן ורופא, זה מה שיוציא את העסק לאור' אמר לי בולוטין בזמנו.

    למותר לציין - לא הכרתי את ד"ר טאלאס, גם לא אחרי התערוכה שעיסוקה היה בקרוב לבבות, ובדיאלוג.

 

    לבד מכשלונו הפוליטי ה'מובנה' יש לומר, או ה 'מנוגר' אירונית, המעניין בהקשר הפרוייקט הזה הוא גורלו של התהליך מבחינת בולוטין: סרובו העיקש - המתמיה אפילו -  להציג את הכסאות עצמם. יותר מזה  -  והוא מה שרמזתי עליו למעלה - כשם שבולוטין מסלק  - מוציא מכל שיור של נוכחות - את 'הזיעה' שלו, באותו אופן נעלמים גם בית החרושת והצלם המקצועי. כל מי שהשקיע ידע ועבודה ממשיים במוצר מסתלק. אם חושבים על כך, למען האמת גם יוצרו והוגו של הכסא הזה  -  בסופו של דבר  - מסולק. גם ריטפלד איננו. נשארים המקום ואנשיו בעירום מעוצב של המציאות החברתית - פוליטית שלהם.

 

אני חושבת שהמהלך הוא ברור באופן יוצא מן הכלל, הוא חד ובהיר, והוא צנוע במידה לא מוכרת במקומותינו.

 

  אמנות המחווה (הג'סטה) היא נושא גדול בבצלאל בשנים האחרונות. כל הסטודנטים היותר שאפתנים חושבים על הפרובלמטיקה הזו. רבים חושבים את ירושת דושאן בעניין ה'שינוי המזערי' אבל מעטים עוסקים ממש באתיקה הגלומה בעקרון הזה. בולוטין הוא אחד מן המעטים האלה, ועדינותו גדולה.

 

   כאשר התבקש בולוטין לכתוב מילים אחדות על עבודתו עבור הקטלוג שיצא באום אל פאחם, הוא ביקש את עזרתי בכתיבה בעברית והתיעץ איתי מה לכתוב. הצעתי לו שיספר את מה שסיפרתי עד כאן. מאותו מקום של צנעה עד כדי הסתתרות, הוא בחר כמובן להציג לפני כל דבר אחר את ריטפלד: אני מסמנת את השורות המכריעות באותה הערה:

 

 "להרגיש בנוח באמת פירושו  לחשוב ובעיקר לחבב את היחס שלנו לעולם." זה הבסיס האתי לקו התקן וגם ל'קו הירוק' של “Evergreen”, הכסא הבלתי-אפשרי למקום הזה. ועדיין, ע"פ שיטתו של ריטפלד, אני מבקש להתוות מחדש באורח סימבולי ובה במידה שימושי, יומיומי, פוטנציאל של נוחיות חברתית. להבין ולבנות את הכסא מחדש, לתת אותו במתנה, פירושו גם להעניק מקום לעצמי.  

    הכסא-מודל של ריטפלד מציג דימוי מקובע של חלל פתוח: כל חלק בו שומר על עצמאות וזהות מובחנת כאשר תפקידו ויחסיו הפונקציונליים עם שאר החלקים מזדקרים לעין בשקיפות גמורה. בזכות הדמטריליזציה הזו של מסה הפך הכסא למניפסט מודרניסטי. הצעתו חרגה מעיצוב אסתטי בכך שהציגה את תפיסת הרהיט כחלק ממערך כולל של בית ולא פחות מכך של חיים, חיים התופסים את נמצאות הגוף, ואת יחסו לחלל כתנאי מכונן ליצירת איזון כולל חברתי, אנושי וטבעי. היושב בכורסא הנוקשה, המעורטלת והשלדית של ריטפלד אינו ממש בכסא-נוח; תחת נוחיות עוטפת מוצעת לו דריכות מסוימת. הוא אפילו נתבע לערנות.

    אני מאמץ סטנדרט מודרניסטי מ- 1917 , מודל שמעבר ללאום דת וגזע, עבור הערנות האנושית שהיא הסיכוי היחיד למקום המסובך הזה – ישראל.

 

    בולוטין, אדם מוכשר ואדם ישר. מומלץ לתת לו את הפרס, כולנו נקבל בחזרה הרבה מתנות גדולות ממנו.

,תמר גטר, אמנית, מרצה, בצלאל