אודות נופים אדומים  ומחזור נופים בכללותו 1979 -1982

 

כמו עבודות אחרות במחזור גם הציור נופים אדומים התבסס על תוכניות תפאורה של הארכיטקט והמהנדס סבאסטיאנו סרליו ( 1475 - 1554 Sebastiano Serlio) שהיה מנייריסט איטלקי, מבוני פונטנבלו בצרפת וממפיצי האידיאה הניאו-קלאסית באירופה. (למשל תוכניות העיר באת’ באנגליה).

הוא פרסם את “שבעת ספרי הארכיטקטורה” (או בשם הנוסף: "כל החיבורים על ארכיטקטורה ופרספקטיבה")  ובהם גם עבודתו לתיאטרון.

 

תוכניות התפאורה של סרליו עניינו אותי בשל המודל הרעיוני מנריסטי שלהם: זו הייתה שיטה סכמטית, וגם תוכנית של קבע לכל הצרכים הדרמטורגיים אשר לפיה סילואטה פרספקטיבית עמוקה ורחבה של עיר קלאסית תהווה תפאורה לטרגדיה, רחוב גותי צר של עיר ימי ביניימית תפאורה לקומדיה, ואילו הסאטירה תוצג על רקע סילואטה של נוף טרשים פראי. זו כמובן הייתה דרך מושגית לקשר אספקטים של היסטוריה תרבותית במובן רחב באמצעות זיהוי של מודל ארכיטקטוני ג'נרי עם מודל דרמטורגי.

 

                תפאורה לטרגדיה                                     תפאורה לקומדיה                                           תפאורה לסאטירה

בציורי מחזור נופים שעסקו בנוף בצורה ‘סימולית’(או ‘לשונית’) (לא מראה עיניים) יצרתי סוגים שונים של הרכבים המבוססים ישירות על הסקיצות הפרספקטיביות של סרליו.

 

רעיונות הארכיטקטורה הנאו-קלאסית של סרליו מסמנים במנייריזם את אחד הרגעים המוקדמים בהם חולמת אירופה את הרעיון של ארכיטקטורה אוניברסאלית. בשנים בהן עבדתי על מחזור נופים, היה הציור שלי מוטרד בשאלת פוטנציאל האוניברסאליות של אמנות. בזמנו לא נראה הדבר עובדה או עניין מובנים מאליהם. גם אם לא נענתה ב'כן' או 'לא', המודעות לשאלה כזו הייתה באוויר ואיכשהו גם נקשרה לעשייה או לחשיבה על החלטות אמנותיות.

 

העיסוק שלי בתוכניות התיאטרון של סרליו הקדים את עיסוקי בתוכניות העיר האידיאלית  פאלמה נובה, של תלמידו, סקאמוצ’י וינצ’נזו  (Scamozzi Vincenzo) כפי שעשיתי בהצבה עריה של סוזנה בשנת 1993 בשטראסבורג, ואחר כך, בהצבה המליציה חולמת משנת 1994 בואשינגטון , בה ביססתי את הרישומים שלי על החזון שלו למגורי סגל צבאי, הקסרקטינים שלו.  בהמשך עסקתי כבר בתוכניות ‘אוניברסאליות מודרניות ממש, של הבהוהאוס.

 

עובר קו, אפוא, מעיסוקי בעיר האידיאלית של פיירו דלה פרנצ’סקה, במחזור תל חי (1974-1978), עד המודלים האוניברסאליים של המודרניזם.

 

נופים אדומים חיבר את שלושת הסילואטות של סרליו יחד – את ה’קומדיה’, את ה'טרגדיה’ ואת ה’סאטירה’  משולבות ומסוכסכות זו בזו לתוך חלל ציורי אחד. על פני שלושת ה’צורות’ של הדרמה מצויירת סילואטה נוספת, בקו ורוד-אדום עז, שהיא היקפה הקווי של הקומפוזיציה בציור הניאו קלאסי של ניקולה פוסאן, מנוחת המשפחה הקדושה בעת המנוסה למצרים 1655.  הבריחה מתארת את מריה, יוסף ואת ישו התינוק  עם חמורם. הקו שלי מאחד את הסצנה הקדמית של פוסאן עם קו האופק האחורי של עיר מזרח תיכונית עם אובליסקים ומסגדים- הסכמה של הטרגדיה. בתחתית התמונה ניתן לראות את כפותיו של ישו התינוק.

 

נופים אדומים הוא גם ציור ירוק. כמו בעבודות נוספות במחזור נופים האופרציות הסכמטיות  והמושגיות של התבנית הצורנית נחשבו גם לגבי התכנית הצבעונית בהחלטה להצטמצם לזוגות צבעים משלימים עבור הארגון הכולל של כל ציור; אדום-ירוק, צהוב -סגול, כחול-וכתום וכו'. בתכונת המשלימות  - שיטוח כל עומק תמוני, 'רצח' הפרספקטיבה - ראיתי שירות הולם למחזור העוסק במושג או בתנאי האוניברסאליות.  

 

נופים אדומים הוצג לראשונה בגלריה "גבעון" בת"א בשנת 1982. לאחר מכן בביאנאלה  של וונציה 82, במוז' רמת גן, במוז' ת"א לאמנות , במוזיאון לאמנות מודרנית באוסלו, נורווגיה, בניו יורק, ובמקומות נוספים. הוא מצולם בקטלוגים, מאמרים וספרים. ציור זה מצוי כעת באוסף פרטי.

 

בין אוטופיות :    מחשבות על המשכן שבנה שמואל ביקלס      תמר גטר  1998