הטקסט:

אהובי, רצית את הסיפור, הנה הוא: הוא בן 49, לא בדיוק ישראלי, הוא עולה חדש מגרוזיה. רק עשרה חודשים בישראל. הוא נראה כמו טטאר. עיניו אפילו יותר מלוכסנות משלי. שמו: סוביבו חאזדה. שם הוא היה שחקן. כאן, מובטל זמן רב. כעת הוא עובד ניקיון. פגשתי אותו כמה פעמים כשהוא ניקה את הרחוב שלנו. הכלב שלי השתין לו פעם על הרגל. הרגשתי נורא, אבל הוא רק חייך ואמר בעברית המצחיקה שלו: "אי, זה כלב קצר צריך משתין, כן?" הפנים העדינות שלו לא עלו בקנה אחד עם העיסוק שלו. התחלנו לדבר. הוא מדבר אנגלית רעה, אבל שוטפת. אהובי, האנגלית שלו, אחרי הכל, כל כך יותר טובה משלי. הוא פשוט אומר את מה שהוא רוצה להגיד, ולעולם, לעולם הוא לא נעזר במתרגם כשהוא רוצה להשאיר פתקאות אהבה. והוא יודע גם קצת גרמנית, עברית בקושי, בלי חשק. יום אחד הזמנתי אותו לקפה. בקושי נכנסנו לדירה כשהוא חיבק אותי ושאל: שושני או שושנושקה? מופתעת עניתי מהר, "שניהם", וביטלתי כל התנגדות. ככה התחיל הסיפור שלנו, אהובי. בשבוע שעבר הוא סיפר לי על המשפחה שלו. האשה, גם היא שחקנית לשעבר, קיבלה ג'וב כלבורנטית בתחנה למניעת סרטן השד. אחרי כמה שבועות גילו שיש לה. היא נותחה מיד. שני השדיים הוסרו. היא מחלימה עכשיו בבית החולים. המעבר שלהם מברית-המועצות לישראל היה אסון בכל מובן שהוא. דבר ראשון, הם עוד היו קומוניסטים משוכנעים, ושני, אין לו רגשות מיוחדים ליהדות, עוד פחות מכך לציונות. הם שונאים את ישראל. הם לא הצליחו להגיע לאמריקה. הקשיים של עולים חדשים, והמחלה מעל לכל, הכניסה את הנישואים ללחץ אומלל מאוד. בנם (20) הלך לגור בקיבוץ. אבל אתה בוודאי רוצה לשמוע על עניינים אחרים, אני מכירה אותך! לא, לא עומדת על הפרק השאלה של שבירת הנישואים בגללי, ולא, לא אעשה ילד. איך עולים בדעתך רעיונות כאלה?! אתה חושב שעלי לאמץ את הקיבוצניק הצעיר? לא, אני לא מתבדחת, אני רצינית. אני מחבבת את האב. אני רואה אדם, כבר לא צעיר, מלא פחדים, אבוד, בלי עתיד גדול. הוא סרקסטי לגבי הלאומנים, המיליטריסטים, הדתיים, הביורוקרטים, הפרובינציאליזם, השיטה הרפואית. אפילו את האקלים הוא שונא, וגם את הנוף; "אין לא נהר-נהר אחת!" הוא אומר כל הזמן. אתה מבין? ואת כל-כל האומללות הזאת הוא משקיע בעשיית האהבה שלו. מוצא? כן, גם, אבל לא רק. את כל הרכות שהעולם לא הציע לו, הוא מציע במיטה. לי. כן אהובי, לי. הגוף שלי הוא השער שלו לגרוזיה השמימית, לג'ורג'יה. תאר לעצמך יקירי, אני סובייט שלם! אני מרגישה כל כך מאושרת, יש לי שימוש. במיטה קוראים לי ג'ורג'יה. משהו נפלא מזה?! זה תענוג להיות בר-שימוש. איתו אני מרגישה כמו קשת הניצחון! לא, אני טבעת - במת טבעת מסביבו ושלנו הוא התיאטרון הטוטלי, זה שתמיד חלמתי עליו: אנחנו הפעולה הדרמטית, הצופים והתיאטרון עצמו. שלנו היא הברית המושלמת, העולם כולו. הפחדים, הבריחה, הם הדומממ-מי-נו של האהבה שלנו. אני יודעת, יקירי, אתה שונא את לה קורבוזייה, תמיד אמרת שהפלאן-ליברה מגיע בסופו של דבר לפלטוניזם מהזן הגרוע ביותר, אבל אני אומרת לך, אתה טועה, מאוד טועה! אף פעם לא השגת את משמעות החופש ואת עושרו של החופש המתגלה במציאת מבנה-שלד אמיתי. האהבה שלנו מושלמת משום שהיא משוחררת מאתנו. אנחנו עומדים שם משתוממים ומאושרים כמו האדם שכיסה בפעם הראשונה את שלד הפלדה שלו בזכוכית. ואתה יודע, יקירי, הוא גם שר. הוא שר לי ברוסית, ולפעמים גם בכל השפות המשוגעות האלה שמביאות מיליונים של עיניים מלוכסנות לחדר השינה הקריסטלי, האפל והמאושר שלי. זה משהו שאי-אפשר לעמוד בפניו. ויש לו גוף חזק מאוד, שלוש שיני זהב בחזית, וצלקת ארוכה על הזרוע, מזכרת מקרב סכינים על נערה שאהב     פעם, כשהיה בן 17, ואותו הפסיד. היא הלכה עם האחר. באוגוסט הוא מתכנן לקחת את אשתו ולעזוב לאמריקה. כן, אחרי הכל - אמריקה. הבן יישאר בקיבוץ. יקירי, תרגיש טוב אהובי, אל תיתן לי להמתין יותר מדי, מכתבים הם כל מה שיש לי. באהבה, סוזנה

     

The text:

My love, You wanted the story, so here it is: he is 49, not quite an Israeli; he is a newcomer from Georgia, only ten months in Israel. He looks like a Tatar. His eyes look even more slanted than mine. His name: Sovivo Chazde. There he was an actor. Here – long unemployed, he is now working as a cleaning man. I met him several times when he was cleaning our street. My dog pissed on his leg once. I felt terrible, but he only laughed and said in his funny Hebrew: "Ay, ders mast pis short dog, yes?" His gentle face did not fit his present occupation. We started to talk. He speaks poor English fluently. My love, his English is, after all, so much better than mine. He just says what he wants to say, and never ever consults a translator when he wants to leave a love note. And he knows some German too, but hardly any Hebrew. One day, I invited him for coffee. We’d hardly entered the flat when he embraced me and asked: Shoshy or Shoshanushka? Surprised, I quickly answered, "Both!" and was ready for him. So started our affair, my love. Last week, he told me about his family. His wife, a former actress too, is now struggling to keep her job as a lab worker in a clinic for early discovery of breast cancer. After a few weeks of working there, she was diagnosed with the disease herself. She was operated on right away, both breasts cut off. She is now recovering in hospital. Their move from the FSU to Israel was disastrous in every possible respect. In the first place, they were true communists. Secondly, he feels nothing for Judaism, even less for Zionism. They hate Israel. They could not make it to America. The difficulties of newcomers and the illness on top of it all have put tremendous stress upon their marriage. Their child (20) went to live on a kibbutz. But you want to know other things, don’t you? I know you! No, there is no question of my breaking up their marriage. And no, I would not try to have a child. How can you even think of such things?! Do you think I should adopt the young kibbutznik? No, I’m not kidding; I'm being serious. I like the father well enough. I see a man who is no longer young, full of fears, lost, and has no big future. He is sarcastic about the nationalists, the militarists, the orthodox, the bureaucrats, provincialism, and the medical system. He even hates the weather, and the landscape too; "Not one river-river!" He keeps saying. You see? And all this unhappiness he invests in his lovemaking. An escape? Yes, but not only. All the tenderness that the world denied him, he offers in bed. To me, yes, my love, to me. My body is his gate to celestial Georgia. Imagine it, my darling, I am a whole Soviet! Me. I feel so happy, I am useful. My name in bed is Georgia. Isn’t it beautiful?! It’s a pleasure to be of use. With him, I feel like the Arch of Triumph! No, I am a Ring – a Ring Stage around him, and ours is the Total Theater, the one I have always dreamt of: we are the dramatic action, the spectators, and the theatre itself. We have our perfect bond, the whole world. Fear and flight are the Do-mi-no of our love. I know, my darling, you hate Le Corbusier, you have always said that the Plan Libre ultimately assumes the worst kind of Platonism, but I tell you, you are wrong, very wrong! You have never grasped the meaning and richness of freedom in finding a true bone structure. Our love is perfect because it is free of us. We stand there, wondering and happy like the man who first covered his simple steel skeleton with glass. And you know, my darling, he sings too. He sings to me in Russian and sometimes in all these other crazy languages that bring millions of slanted eyes into my dark, happy, glassy bedroom. This is so irresistible! And he has a very powerful body, three golden teeth in the front, and a long scar on his arm, a souvenir of a knife fight he lost over a girl he loved when he was seventeen. She went with the other. In August, he plans to take his wife and leave for America. Yes, America, after all. The son will stay in the kibbutz. My darling, be well, my love, don’t let me wait too long, letters are all I have. Love, Suzanna.

​