The U in Gustave  1994

​

ההצבה The U in Gustave נוצרה כמחווה לשמואל ביקלס, אדריכל המשכן לאמנות, עין-חרוד.

​

​

​

 

הצבת חלל באולם העמודים של המשכן לאמנות, עין-חרוד (אוצרת: גליה בר אור), במסגרת ארט-פוקוס; טמפרה-שמן, באמצעות מגב, מכחול וחותמת ספוג, על בד על קיר; טקסט: מודפס ידנית בטמפרה-שמן, באמצעות חותמות ספוג; 10 יחידות, מידות: 290x293 ס"מ, 370x295 ס"מ

אסיסטנט: בוריס יבדייב

צילום: אברהם חי

 

הצבה: The U in Gustave תוכננה במיוחד לאולם העמודים של משכן לאמנות עין-חרוד, מתוך מחשבה על מחזות ציד ונושאים פגאנים-ארקדיים המעטרים אולמות מעבר בגלריה הקלאסית של המאה ה18- וה19-. מחזור הציורים מבוסס על תצלומי בזק בחשיפת-יתר ("שרופים"), שנלקחו מארכיון העמק שבבית חיים שטורמן, עין-חרוד. רובם נעשו בתאורת פלאש, בתנאי ריצה, בעת מרדף לילי אחר איילות ויעלים שברחו מהחי-בר של הקיבוץ. עבודת הציור באמצעות מגב גומי מגיבה באורח חלקי וגס על נתוני התצלום המוקרן. כל דמות נבנתה בבת-אחת, במהירות, במספר מצומצם של שכבות צבע דלילות, באמצעות גרירת צבע וגריפתו על פני כל שטח הדימוי (כלומר - לא אזור אחר אזור), כאשר כל יחידה - נער ואיילה על כתפיו - נתפסים כ"חתיכה" אחת שלמה, המופיעה כקרע או כחור על גבי המצעים הכחולים. באופן זה התקבלה העצמה ואף הגזמה של "התכת" הנער והאיילה, שנוצרה בתצלומים כתוצאה משטף האור הבלתי מבוקר. הגודל העצום של הדימויים חייב תנועות קשת גדולות מאוד וכן, לעתים, שימוש במגבי רצפה חזקים בעלי מוט ארוך. הדמיון לנתוני המקור של התצלומים אבד כליל בתהליך זה ואיפשר להמציא מאפיינים חדשים לכל דמות. כמו כן נקבע לכל קיר כיוון משלו: חמש הדמויות על הקיר הנמוך, השמאלי (ביחס לכניסה), הן חזיתיות, וחמש הדמויות על הקיר הגבוה, הימני, פונות כולן (בפרופיל) לצד אחד. מערך זה יוצר את אופי התהלוכה של המחזור ומקיים זיקה כפולה לעיטור הארכאי הנרמז, כמו גם אל היסוד הארכאי והפולחני שבטקסי חגיגות הביכורים - אחד הדפוסים ההזויים של התקשרות מקודשת אל עבודת האדמה, שטופחו במקביל להמצאת הקיבוץ.

 

טקסט: הטקסט המודפס ידנית בשולי הציורים מצטרף ליצירת עדות בדיונית למחצה המסופרת בגוף ראשון, ובה שתי התייחסויות - בזמנים ומקומות שונים - אל גוף הציור ואל גוף הצייר והציירת הנעדרים מן המחזור. תהליך הקריאה-צפייה מתווה לצופה סיבוב בכיוון השעון באולם העמודים. בפנייה מקיר אחד לשני יורד הסיפור מהמאה ה20- למאה ה19- ומתקדם בניגוד לכיוון השעון, ביחס לצופה ולכיוון תהלוכת נושאי האיילות. חלקו הראשון, ה"מודרני", של הטקסט, המוצמד לדמויות החזיתיות (היחס: אני-אתה, כאן ועכשיו), מציע מבט עצמי בעקבות סיודו של ציור קיר בלוס-אנג'לס, שצויר זמן-מה לפני מחזור זה. חלקו השני, הקדם-מודרני, של הטקסט, המלווה את הדמויות בפרופיל (היחס: אני-הוא, כאן ושם), משרטט הצצה על גוסטאב קורבה בעת עבודתו, כשהוא עומד בגבו אל הציירת המתבוננת בו.

 

 שם: שם ההצבה מציין יחס-הכלה תרבותי, אמיתי או מדומה: "אתה" שבתוך גוסטאב, הציור הישראלי שבתוך הציור האירופי, וגם פניית פרסה אירונית-אבלה בשאלת יחסיו של הציור להיסטוריה, לקיבוץ ולמודרניזם. גוסטאב הוא שמו של הצייר והוא גם שמו של פר הרבעה. במקום שבו מסורת הציור צעירה ויוקרתו זעומה במיוחד, המשאלה לציור גבוה הופכת למשאלה אוטופית.