הערות על סאקרום, עצה

   נובמבר,  2018 

 

ההתייחסות הפוליטית הישירה ב'מלחמת הקנטאורים' יוצאת דופן בעבודתי וקשורה בהחלטה הגלובלית שלקחתי על עצמי בתערוכה לסטות מהרגלי האמנותיים, כאן, במובן מה,לסטות אפילו מן ההכרה העמוקה שלי שאין לאמנות דבר רציני להציע מלבד את עצמה, כלומר שאין לה דבר עם ה'פוליטי', ושקיימת התנגשות, עקרונית, מובנית, בין

העצמיות הזו לבין עצם היכולת של יצירה להוות הוראה מוסרית או כלי שיפוטי, ביקורתי.

 

מעמד תמונותיה של האמנות, כך אני מבינה, כרוך באופן פנימי בנתון הרפלקסיבי שלה; הן נולדות - באות לידי קיום, לידי ממשות -  ממנו. במובן זה הן לא ביטוי 'מעוצב' של דעות, שיפוט. כוחה ומשמעותה של הוראה מוסרית מגולם בתביעה שהיא מחוץ לכול אמנות. היא מייתרת את האמנות, או מגלה אותה ככלי חלש עד כדי ביזיון. זוהי ההכרה שלי והפעם פעלתי מתוך קבלת החולשה האפריורית הזו.

 

פיניתי לה מקום בלווית שתי מחשבות: האחת ביחס להבנה וגם לקבלה של הסיכוי החזק לקריסה גמורה של העבודה, (מצבה המגויס), והשנייה נכרכה בתהייה- לא חדשה לי - על הרצפים הברוטליים נטולי הסיכוי במלחמות המתוארות במיתוס כאשר כולם, מנצחים ומנוצחים, כובשים ונכבשים, מדכאים ומדוכאים, משועבדים לכוח באותו עיוורון מובנה, בשיוויון מוחלט.  בקלאסיקה מגולם השיוויון הזה, במבנה האמנותי עצמו – במהות הצורנית של השירה, הפיסול והארכיטקטורה היוונים. תמיד הרגשתי קרובה לזה משום ההבנה שלי שההכרה חושבת בצורות. שהצורות הן לא 'עיצוב' של רעיון, רעיון קודם כלשהו, אלא שהצורה היא הופעה של הכרה, מה שג'וזף בויס כינה 'צורה חושבת'.  בכך שהיא הופעה של הכרה היא גילום של ידיעה. הצורות לכן הן צורות ידע, והן מגלות מידות – הצורה חושפת אותן. תמונות המלחמה בקלאסיקה הן שיא מופתי של זה. במאמרה על האיליאדה ("האיליאדה, או שיר הכוח" 1940)  כותבת  סימון וויל: .  "מה שאמור לקבוע את הנהגת החיים במונחים של גבול, מידה, שיווי משקל, מוגבל במערב לתפקוד סביל באוצר המילים של טכניקה. אנחנו מביאים את הגיאומטריה רק אל חומר; היוונים היו, קודם כל, אנשי גיאומטריה בחניכותם לערכים”.

Conceptions of limit, measure, equilibrium, which ought to determine the conduct of life are, in the West, restricted to a servile function in the vocabulary of technics. We are only geometricians of matter; the Greeks were, first of all, geometricians in their apprenticeship to virtue

 

בשנים בהן למדתי את הומרוס הייתי מרכיבה לעצמי רשימות מסודרות של קריסות הגיבורים באליאדה, מי הורג את מי ואיך. הפיזיות. הגוף. כל חלקיו. חלק אחר חלק. פעם אחר פעם. כלי המלחמה. כל צורותיהם. והסוסים. הנשים. הילדים... השבלונה השירתית. המשקל. הקצב. האורך העצום של מפרטי הטבח הללו. העבודה – ממש עבודה – השירית, הפיסולית, החללית, לייצר את המפרטים האלה...   כל זה היפנט אותי ועל כל זה הפליאה שמדובר בשירה, שמעשי הטבח הללו הם דבר שירה, הם ניגון... המשכתי עם אניאיס, ואח"כ טורים מאוחרים יותר. בשנה שעברה אחרי שגמרתי עם "הליוטרופיון" התחלתי לאסוף עוד ועוד תיאורים ותיאורים משווים מפלוטרכוס, או מפילוסטרטוס הזקן, הסיוד, סימונידס, האכיליאה של סטטיוס ואחרים. זה היה כמו לשבת לרשום מול מאסטר. לומדים מזה.

 המנח הקלאסי שבו יש מראה ספציפי לצדדים הלוחמים, שמות, משפחות, הורים וחברים ושהם גם מתפעלים ומעריצים זה את זה, חשים צער משותף, רחמים ואפילו הזדהות ממש תוך כדי ועם השחיטה האהדדית, הוא מנח מאלף, צלול: תיאור מדויק של עיוורון הכוח ותיאור מדויק של הפוטנציאל של היות אדם אל מול עיוורון זה. השירה היא כאן צורה תובענית. חמורה.

 

לתאר זו משימה כבדה. זו איננה שאלה איך נראה משהו, זו שאלה מה אתה מכיר בדבר שאתה רואה. וזה כבר לא שייך לאופטיקה. מנח של גוף פצוע, גווע, ושל הגוף הפוצע אותו – זו משימה.

 תאור מלחמה קלאסי שונה מאוד מהמקראי שבו האויב הוא נטול מנח כלשהו. הוא איננו. הוא אף פעם לא שם. מופעו הוא קטגורי: המצרים וכל רכב פרעה... מהפריוי, היבוסי, הגרגשי, העמלקי, האדומי, המואבי או הפלשתי ועד הפלשתיני. להוציא אולי את מקרה גולית, במקרא לעולם אין לאויב פנים. ואין לו גוף. האויב הוא בכלל לא אנשים, אלא הוא רק מספר וצורת רבים של סרוב להכיר באל האחד, צורה מונפשת בדמות ה'עמים', ה'רשעים', ה'גויים'... למעשה אפילו על גולית אפשר לחשוב כעל צורה מונפשת כללית, קומית, של עם שלם - ערל. במעמד כזה האויב המקראי הוא בזוי וראוי בתוקף הרשאה אלוהית לשמד. הקריאה היהודית העמוקה של העדר פנים זה מבינה מדוע המקרא לא מבזבז מילים על פרצופו האנושי של האויב: כך מעומדת התביעה המטאפיזית של ההכרה באל, אל מול בני ישראל; זו הרבה פחות אמירה על עם זה או אחר כמו הצבת התביעה הקשה מאוד למלא ייעוד מתבדל, סגולי. החץ בסיפורים הללו תמיד מופנה פנימה, אלינו, לא החוצה אל 'גוי' כלשהו. לכן האויב חסר פנים במקרא.

 

אבל לא זה מה שמבין מי שפותח את המקרא וקורא בו לתומו, כפשוטו, וזה בוודאי לא מה שמנהיגים, פוליטיקאים, מערכת חינוך וכל מי שהופך תורה קרדום לחפור בו, מסוגלים או רוצים בכלל להבין. האתוס הנמסר, זה שמגיע לרבים ונעשה רשות הרבים הוא קרדום חפירה והוא זה שבו אין לאויב פנים, הוא רק אויב אלוקים ועמו, וראוי לשמד.

 לעיתים קרובות אנחנו משתבחים בזה שאין אצלנו חינוך לשנאה. זה דווקא נכון, אלא שהמצב גרוע הרבה יותר: בקרדום האתוס המקראי מחנכים למחיקת האויב. מראש. בעודו חי. בעיבורו. בילדותו. בנעוריו. כלוחם. כשהוא גוסס. כשהוא מת. היינו הך.  מה שאפשר לאלאור אזריה לרצוח פלשתינאי פצוע ומנוטרל ומה שאפשר לו שיחרור מוקדם מן הכלא, ומה שנתן לו את העוז להכריז שאין בו כל חרטה וכך היה נוהג שנית במצב בו היה, הוא לא החינוך לשנאה ולא שנאה בלי חינוך, אלא המחיקה. זו המונחלת לכולנו מגן הילדים ואילך. מברית המילה צפונה...

כבר אמרו וכתבו ואסור להתעייף מלחזור על כך: מלכתחילה מי שעמד מול אזריה לא היה אדם חי. הוא היה כלום. זה החינוך הנורא שלנו והוא עמוק ורחב מכול ארוע חדשותי נקודתי. זהו לב האתוס המקראי, העברי, במצבו המדורדר והמעוקר כקרדום חפירה. הימין הישראלי הורס את היהדות. גורס את התנ"ך, מרדד ומכער יצירה ענקית. דורס שיר.

 

ירושלים של נתניהו היא עיר בירה רומאית. מול רומא המנצחת יש רק חלשים ובלתי ראויים, המובסים. את המובסים נטולי הפנים מנהלים באמצעות אינטרסים ובירוקרטיה נטולת פנים. אנחנו ורומא, או אנחנו ואמריקה: נתניהו פוגש באמריקה הרפובליקנית את העבריות התנכית שלו בתואם גמור. הוא חוזר ואומר, אנחנו, אמריקה וישראל, חולקים אותם ערכים. והוא צודק. אכן, אותם ערכים...  עם הבטר סלף הזוועתי הזה הסתבכה אמריקה בוויטנאם, ו'הביאה' דמוקרטיה לעיראק ... אנחנו והאמריקאים יש לנו אותה משימה – להיות אור לגויים...   כמה מיליונים שחטו וישחטו ביציאה להגן על האור הזה? ואין הבדל גדול בין הנשיאים בנקודה זו, דמוקרטים או רפובליקנים, כפי שרואה נכוחה חומסקי. את שוויון המנצח והמנוצח בפני עוצמת הכוח, את ההבנה על מהות השיעבוד למעגל האובדני של הכוח, ההתרוקנות מהיות אדם, השאירו ביוון, בשיר. רק  מוכי הלם קרב, השורדים, יכולים לספר שמי שהיה שם אין לו אף מילה על נצחון ואף מילה על תבוסה. אירופה הלכה מאות שנים אחרי רומא, ואחרי שיעבוד התנ"ך למטרות קולוניאליות, אירופה כופפה את הצלוב לרומא, ואמריקה היא הגילום ה'בריא', נטול העכבות, של רומא-עברית כזו.

בכל אלה הייתה לי סיבה חזקה לרצות לספר, בעברית, שלי, היום, על מלחמה מיתית,  לא לתרגם שירה קלאסית, לכתוב לבד. לקחתי חופש סיפורי גדול והמצאתי כל מה שהיה נחוץ לי במיוחד.

 

מנח 'כמעט' או 'כמו' קלאסי מציג את מה שהוא גם השאלה שלי; באיזו מידה או מובן יכולה יצירה היום, להוות גיאומטריה של ערך? להיות 'צורה חושבת' אפקטיבית.