ה'אתה' בגוסטאב  1994

 

הצבת חלל באולם העמודים של המשכן מוזיאון לאמנות, עין-חרוד.אוצרת: גליה בר אור, במסגרת ארט-פוקוס; טמפרה-שמן, באמצעות מגב, מכחול וחותמת ספוג, על בד על קיר; חותמות ספוג; 10 יחידות, מידות:  290x293 ס"מ, 370x295 ס"מ

טקסט: מודפס ידנית בחותמות ספוג בטמפרה-שמן,

​

​

כשעבדתי על ציור הקיר שלי בלוס-אנג'לס, הציקה לי הידיעה שהקיר יסויד בתום התערוכה ורק תצלומים יישארו. אם רק תצלומים יישארו, הרגשתי, אז לפחות שגם אני אצטלם, ומה שיותר: לפני העבודה, בהפסקות, לפני הבניין, מאחורי הבניין, בתוך הבניין, ליד הציור, רחוק מהציור, רחוק מאוד מהציור, כל גופי על הציור. באחד הבקרים נסגרתי בשירותים וצילמתי את עצמי בעירום לפני המראה הגדולה. סרט שלם. מהחלון המחולק והמרושת חדר אור בוקר חזק. הטפט הירוק הכהה שעל הקיר, דלת העץ הכבדה, השיש הירוק, כל גופי, חולקו לפסים ומשולשים. צבעתי את פני בצבעים עזים. אחר כך נמלכתי בדעתי, הסתרתי אותם בין זרועותי המורמות והצטלמתי מהרהרת בשאלה לאיזה מרחק ריצה מתוכנן כפתור ההשהיה במצלמה. לו היה זה למשל פיקניק... והייתי רוצה להצטרף אל האחרים...

   פינת הארגז שעליו ניצב הכיסא שעליו יושב גוסטאב קורבה במהופך, מופנית אלי. לארגז ידית. שני צעירים, סוכנת הבית, חבר מזוקן וקורבה עצמו מזיזים אותו יחד כאשר הוא מסיים לצייר אזור אחד וצריך לעבור לאזור אחר. כשהוא זקוק לעזרה, גוסטאב קורבה מסובב את ראשו קצת שמאלה מן הבד שעליו הוא עובד, ואז, בדיוק מולי, ניצבים הפייפ שלו יחד עם הפאלטה שבידו. גם המכחול שבידו השנייה מסתובב מעט ומצביע אלי. הכובע מטיל צל על עיניו כך שלא רואים אותן. העליונה מבין שפתיו מוצלת תחת אפו, קפוצה על הפייפ, התחתונה נבלעת בזקנו, כך שגם את פיו בקושי רואים. אגודלו השמאלי וכל שרוולו השמאלי מוכתמים ומותפחים בגושי צבע עד שלא ניתן להבדילם מן הפאלטה, שיחד איתה, מופנים אלי, חוברים ליד אחת ארוכה ומעוותת. המכחול שבידו השנייה אחוז בין אצבע לאגודל, כמו סכין, והוא מצביע אלי. כשקורבה זקוק לעזרה, גם הברך שלו, במכנס העבה והמחוספס, יחד עם חרטום נעלו הכבדה בעלת העקב הכבד התקוע בין רגל הכיסא לארגז שעליו הוא ניצב, מסתובבים מעט לעברי יחד עם הפאלטה, המכחול והפייפ. ואז הכל משתנה. הכל משתנה עד כדי כך שיקשה עלי מאוד לתאר זאת, לתאר זאת בקיצור ובלי לפרוץ בבכי. אבל רגלו השנייה, בעודו מסתובב לבקש שיעזרו לו עם הארגז, נשארת יציבה, כאילו לנצח, תקועה בין הרגל הקדמית, הימנית, הישרה, של הכיסא, לבין הרגל האחורית שלו, המגולפת כעמודו של ברנקוזי.

​

​

​