מַס דְּרָכִים

הֲלָךְ -  [ארמית, מפרסית] מַס דְּרָכִים: "מִנְדָּה בְּלוֹ וַהֲלָךְ" (עזרא ד יג).  (או: שלם וסע)

                                                                                                                          

 

    הדוב שנתפס ונכלא לאחר שתקף פועל חווה שוחרר לחופשי במצוותו זמן קצר מאוד, מיד, לאחר שביטא את רצונו, מנסה להרים את ראשו מן האלונקה שעליה היה מוטל עכשיו בלעדי רגלו, ידו ועינו. מגרונו שהפך תשבץ שריטות עמוק בקעה ההוראה בצפצוף קלוש של גוזל בן יממה. הוא אשר במחי אחד הפך מגבר מפואר לערימה של דומן ודמים, מצחין כולו בצחנת הדוב, זיקר מתוך הרסק המוחלט את ראשו המדמם תלוי על צווארו המכוער לנצח, ומכאן שחרר את הצפצוף הזה, צליל לא נותר מקולו הרגיל, הגברי, אך הוא אמר ברור: שחררו את הדוב.

    כל העניין הוא בזה שהדוב שוחרר. בצִ'יק, כמו שאמרו הילדים. תארו לכם איזה מין פועל זה היה. שחור. תארו לכם אותו מצווה. ותארו לכם איך מצייתים לפועל. לא המשטרה, לא קופות החולים, לא המעביד, לא חֶבָרות הגנת הטבע, אף רשות ובוודאי שלא המחוקק, לאחד מכל אלה לא הייתה מילה, אף שדיברו והסתבכו והסתכסכו גם שבועות לאחר מכן. דבר הפועל הוא שקבע. ומה שקבעו סופית היה שעכשיו היה הפועל בלי רגל, יד ועין, וכך קולו שבקע מתוך צווארו המרוטש, מטושטש ורחוק מהד רחוק, תבע וזכה בו במקום, בלי שאיש יעז להמרות את פיו, שלא ימיתו את הדוב, שלא יכלאו אותו, שלא יענישו אותו בשום צורה שהיא, אלא ישחררו אותו לחופשי.  

    ככה בדיוק זה עובד, ולא רק באמריקה.  

 

    העניין הבא הוא איך מתייפחים הצליינים בתוך האוטובוס הנוסע דרך המדבר האיראני בדרכו אל קבר שהיד כל השהידים, חוסיין, בכַרְבַלָאא, עיר הגבול העיראקית, אשר כך וכך אלפי מלאכים ירדו עליה, צנחו מן המרומים היישר אל מראשותי הקבר, ולא עלו משם; ראו כי טוב בכַרְבַלָאא; המים, התמרים, הנשים – הכול מתוק, ונשארו שם לתמיד. האימאם מחזיק במיקרופון בכפות צמודות ומדרבן את קהל מאמיניו להיצמד אל חלונות האוטובוס. בחוץ סופת חול רגילה; השממה, המרחבים, האור הכתום. עליהם לדמיין, כך מבקש האימאם, את עינויי התופת של חוסיין; איך נוקרו איבריו, איך טרפוהו הכלבים ואיך גררו הסוסים את נבלתו דרך החולות אל כַרְבַלָאא. קהל הצליינים נדבק לחלונות ממרר בבכי קולני. גם נהג האוטובוס בוכה. האימאם עצמו מיילל במיקרופון. ואל תפחדו שהעיראקים ישחטו אותנו, הם לא, זה נגמר. אנחנו נגיע בשלום אל גן העדן עלי אדמות, עיר המלאכים, עוד מעט נגיע, תכף ננשק את אדמת כַרְבַלָאא. הצליינים נושקים קמיעות מזל, נושקים לתמונות בניהם השהידים, ובוכים, מי אל תוך החלון ומי אל תוך שכם שכנו. בעודם בוכים הם מגיעים לכַרְבַלָאא. העיראקים לא עושים דבר. הכול עובר בשלום. הצליינים חוזרים באוטובוס לכפר על יד טהראן. כל הכפר מחכה להם. הם יורדים מהאוטובוס, בוכים, מאושרים, מתנשקים. על המקום, על הרגע, בסמוך לאוטובוס, על שפת האספלט, בסכין יפני, שוחטים שלוש עזים שנקלעו לסביבה וחפלה מתחילה.

    ככה בדיוק זה עובד, ולא רק בטהראן.

 

    כלל אין זה סוף הסיפור. יש לו תג מחיר. אני שרמזתי אולי באלכסון מסוים על אודות החסד הנוצרי והמוסלמי גם יחד, כך טוענים נגדי חרף רצינות וכנות כוונותי, פורשתי הפוך ובאתי על עונשי. התוקף הראשון שהסתער עלי היה בלונדיני מקועקע ומקורקף. הוא עקר לי כליה וביתר לי את הטחול. זמן מה לאחר החלמתי תקף אותי בחור שיעי מבאר שבע, ומאז לא נשאר ממני הרבה. רוב הזמן אני שוכב בסורוקה על מין שארית גב. אינני יודע כמה או את מי זה עשוי לעניין; אין כאן לא דוב, לא פועל שחור, לא שהיד, לא מאמינים באבלם הנצחי, אכן לא כלום; לא טבח ולא זבח, רק אלימות גרידא, אך בכל זאת מצבי הוא חלק בלתי נפרד מן הסיפור ומצריך שאדייק יותר: נשארו בעיקר הראש, ראשי, ויד ימיני. השאר הם צינורות שופכה ושאר אינסטלציות פנימה והחוצה שהן עכשיו ה"גוף", ושאותן אין אני רואה אפילו. אבל אני חי. את ראשי וידי מטפחים כאן בעיסוי יומי, בשמנים, מינרלים, ויטמינים, והתמרוקים כולם משובחים. גידלו את שערי. אי-אפשר בכלל לתאר את התפרצות השיער מראש שכך נכרת מגופו; כמויות השיער, עוביו... והמשקל! זהו הגמול, הפיצוי הגופני, הסביר הרופא. תופעה מיוחדת במינה. יום-יום קולעים לי מחלפות ארוכות, מבשמים ומסדרים אותן בצורת כוכב על פני הכר. בכלל, הצמות האלה ויד ימיני הפכו לתחליף המלא של גופי הנעדר. היד זוכה לטיפוח שאין בכושר הלשון להביע. אי-אפשר להביע זאת, או אפשר רק בקירוב, כי מה כבר אפשר לומר על מי שעושה את עבודתו נאמנה? לציין אותו לשבח?! אני מביט על הנאמנות, הנאמנות שממנה באה הסקרנות וממנה האהבה השלמה, לא חלקית ולא אהבת שרידים... רצוני לומר, אם הייתי יכול, אם הייתי יודע – – הן חשבתי שידעתי – – הייתי מתאר לכם מהי בדיוק צורת האהבה הזו שאיננה אהבת שרידים. אבל במה אעזור עכשיו כאשר העובדה היא פשוטה: הרי אני שריד סתם, ומה שווה, האם שווה מילה שלי בעניין?

    אני שוכב לי כאן בתוך הצנרת ובמקלעות השיער הבשומות שלי ויש לי את כל הזמן שבעולם לחשוב, לארח אנשים...

– את מי תרצה לראות, שמשון, שואל אותי הרופא, ממחר מותר לך לשוחח עם הבריות.

    אין זה שמי, ואין ההומור הזה אהוד עלי, אבל הבנתי, לאחר כל מה שעברתי, שבחיים האלה לא מתווכחים עם איש על שום דבר, בשום מצב, בשום תנאי. מי שבוכה – בוכה. מי שצוחק – צוחק. מי שמודאג מן החופש של טורפו, דוב גריזלי ענק, שעה שדמיונו לרסק מדומן עולה על דמיונו לעצמו; מי שהיה גבר שחור בן חמישים, חזק, פועל חווה – שלו הוא גן העדן! ובגן העדן הזה נמר עם גדי ירבץ, עגל וכפיר יחדיו, ונער קטן ינהג בהם. אם מרבית ילדיו של כפר פרסי נשלחו בידי השליט להיטבח  בעיראק, ועתה מחרפים אנשיו את נפשם בנסיעת אוטובוס לעיראק, וחוזרים הביתה מגן העדן, אזי גם דמן של שלוש עזים שהותר כך, מידית, בסכין פשוטה, בשולי האספלט, על יד האוטובוס, לא לשווא נשפך.

    אֶה-בֶּה-צִיגָלֶה-מֶה. לא, לא הסתחרר עלי ראשי. ראשי מקובע היטב וזה הסיפור, בפשוטו, האלפא, הביתא והאומגה. אחר אין. החסד והחופש. לאחר שהתבהרה לי באופן יסודי השאלה הדתית-חייתית הרחבה, לאחר שבגינה נאלצתי להיפרד מגופי ובמקומו לזכות בערימות השיער הללו, שקושרות אותי – אמנם כך – אל האחרים המטפלים בהן, נשארת השאלה של הזמן הפתוח, את מי אני רוצה לראות, עכשיו? לראות?!

    פתאום הפכה השאלה הזו לשאלה כבדה מאוד.

הה, אם כבר לא אקום ואלך, לו רק אשוב ואֲהַלֵּךְ...

 

    בעודי מעיין באפשרויות הבילוי המועדפות לשעות, לימים וגם לשנים הבאות, הרי ברור כי אני עתיד לבלות בסורוקה את שארית חיי, נזכרתי, אמנם ללא כל קשר ישיר למצבי העניינים המתוארים כאן, איך פיתחו, שמה, בהרי הרוקי אשר עליהם צועד עתה דוב הגריזלי, חופשי בזכות הפועל שטרף, שהספיק למלמל "שחררו" – אגב, הוא שרד והוא חי וקיים, גם אם רק מצפצף ומדדה – את הסוסים המופלאים אשר שמם הוא Tennessee Walk.

    העניין הוא שאיני בטוח כלל כיצד לתרגם את השם הזה, "טֶנֶסִי ווק". אפשר לומר, "סוס ההליכה מטנסי". אבל זה לא מושך. לא בצליל ולא בכלום. אפשר לומר, "הליכון טנסי"... זוועה! רק ראשו של שריד כמוני יכול להגות שם כזה לאחד המפוארים שבזני הסוסים. אפשר גם: "הליכת טנסי", שם שאולי בכוחו להצביע על הרהב המסנוור של טפיפת הסוס הזה... אפשר גם "הילוך-" או "מהֲלָךְ טנסי" שכן מדובר בסוס שהולך והולך והולך... או שמא "לֶכֶת טנסי"... או "מֶלֶךְ טֶנֶסִי", אם המלך הוא גם מיטיב לכת, הה-הה-הה – – –

כאשר אני צוחק מתגלה מיד כמה רעועה הצנרת, גם כוכב מחלפותי שעל הכר נפרע. מצב כזה מזניק את המטפלים שאוהבים אותי לא רק בשלמות, אלא גם באופן פרפקציוניסטי...

לא חשוב.

    " הַלַךְ טנסי", כבר חביב עלי יותר השם הזה, והוא מעלה בי כיסופים. אבל מה לנו השם, בדיוק על כגון זה נאמר טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ-נָפֶשׁ, הנה:

עמדו והביטו על דובי הגריזלי; צפו בהם מקרוב ומרחוק; איך עולים דובי הגריזלי במעלה ההרים התלול, ברכות, ארכובותיהם נופלות מצד אל צד, כבדות, גמישות, כפותיהם זרוקות כלפי פנים ובה בעת קדימה ברישול שעל סגנונו האולימפי עמלו דורות על גבי דורות של שריפים, חוואים, שחקני קולנוע, נשיאים וביטניקים, תנועת משמניהם – מפגן ראווה של חיסכון באנרגיה, ציפורניהם דורסות ומועכות בנחת בולי עצים, זרדים, רגבים ואבנים במעלה, זרבוביתם הלחה, הסגולה, מיטלטלת בכל כובדה, בקצב, ימינה ושמאלה ומעלה, ושוב ימינה ושמאלה ומעלה, והם חותרים על גבי הסלעים החדים כאילו היו אמבט שמן, מרחרחים, נוברים ברגבים, מדרדרים אבנים וקרח, גוום נטוי קדימה כבקופסת הרחה עולמית, עדין מזה של הדקות בעלמות, ללא מעצור הם מתקדמים, גם מחרבנים ומשתינים בהילוכם המהודק, השלֵו, כל דוב נע כעדר פרות שלם, כך עד הגיעו למצוק שעליו הוא מתרומם לפוזה המתוקה שלו, על שתיים.

    לא רק הגברים, גם הגברות עמדו והביטו בדובי הגריזלי בקנאה. אז הביטו הגברים בגברות. הם הביטו בגברות ותכננו להן את שמלותיהן הנהדרות, טאפט, דריל, מוסלין, גבארדין, בכל קפליהן וקיפולי קיפוליהן. הם הביטו ותכננו במיוחד את האופן הנרמז בהבלטה אשר בו נשאו הנשים את עתודת הבשר והשומן שמתחת לכל הקיפולים הללו, ואז ובסמוך גם שאלו את עצמם שתי שאלות: אחת, איך מעלים דבר כזה על סוס, ושתיים, איך ילך הסוס, מוטב – איך יטפס הסוס עם מטען כזה על גבו, על גבי הרי הרוקי.

    הנשים מצדן, הביטו בגברים שכולם בלי יוצא מן הכלל היו גרומים וקלים, ורבים מהם עסקו בציד, ושאלו את עצמן איך מפקחים על הקלילות הנידפת הזו בלי להוציא יותר מדי אנרגיה... ואז באו גם הילדים ושאלו איך מגיעים הכי קצר והכי מהר אל המצוקים אשר עליהם מזדקפים דובי הגריזלי...

זה וכגון זה מדגים באופן כללי מהלך משולב שהוביל גם ליצירתו והשבחתו של "הלך טנסי". ואני לא מתחייב, אני מבאר שבע.

    בין הפנטזיה למציאות, עומדת ההנדסה. וגם היא, בסופו של דבר, משועבדת לחוקים נעלים על כל דמיון. בחנו זנים אחדים של סוסי עבודה. למדו את האנטומיה שלהם ואז, די הרבה לפני הקדילאק, יש לומר זאת בבירור, ולא לטעות בזמנים, אמרו, מזה ומכזה אנחנו עושים קדילאק... כן, בהפלגה, מבחינתי, אבל זה מה שאמרו. והיו גם כאלה שאמרו, מאלה אנחנו עושים קדילאק-גריזלי – סוס חמאה שילך לרוחב ויעלה בתלולים.

    אנחנו מדברים על טווח יצירה ממשי של מאה-מאתים שנה. "הלך טנסי" נולד הרבה לפני שהמציאו את מכוניות הקדילאק, אז מה? מהבחינה שלי – אין מוקדם ומאוחר בתורה. הפרינציפ קובע. אבות אבותיו היו סוסי הדהירה של שבטי המצוקים, הם וסוסיהם מהירים כחץ. במהלך מלחמת האזרחים נתווסף לו דמם של דהרן הקונפדרציה וטפפן האיגוד, אשר העניקו לו חוסן ונמרצות, ואז הוסיפו קצת מן המורגן, להשבחת הסיבולת שלו – סטמינה – כך אמורה המילה הזו לצלצל! ב-1885 נולד אֶלֶן השחורדיני. אביו היה הסטליון אֶלֶנְדוֹרְף, ואמו, אכן סוסת מורגן יפה, שמה היה מאגי מרשל. הוא, אלן השחורדיני, נקבע אבי הַלַךְ טנסי, והעיר שִׁילְבִּיוויל, טנסי, בירתו.

 

    מאיפה יצאנו ולאן הגענו. אבל כבר ראיתם, כבר ראינו, הדמיון הוא יצירתי, רב-כיווני, רב-שכבתי ועל-זמני, כך, לפחות כל עוד הוא מיוסד על החירות ועל החסד, ואל לו להיות מיוסד אחרת, כי זה כל האדם, כפי שלפחות אני למדתי בקיצור הנמרץ של גופי שלי לאחר שסיפרתי, בכוונה טובה, על קיצור גופות של אחרים, ותמיד זה היה אך ורק מתוך התשוקה, תשוקתי האחת והנמרצת לחירות ולחסד אמת.

    יחסם של האמריקאים לגודל, לגובה, לרוחב ולנוחיות מרבית הוא שיטתי ועמוק. הוא נובע מתבניתה הנדיבה של ארצם היפה. על כן, ברוח זו עוצב הסוס הגדול והגבוה אשר גם ראשו גדול ורחב ביחס, אך טרחו מאוד להשיג שכל עצמות הגולגולת תגענה לאיזון ועידון שמעבר לכל פונקציה סוסית, כלומר, שהחזית תהיה יפה לשם היופי. כך הונדסו אוזניו לממדים זעירים והן מוקמו היטב בשיפולי צדעיו החלקים. צווארו הארוך במיוחד ושיפועי כתפיו הקיצוניים סוגלו בחיבור מתקמר אל גב קצר ורחב במיוחד ליצירת מושב מכובד, צימוד חזק ופסיעה אחורית פסוקה ומוארכת. את רעמתו וזנבו דמיינו מתמיד, בנדיבות, רכים כמשי, ארוכים, פזורים להם חופשי להתבדר ברוח, ואשר לצבעיו, אלה נבחרו להיות צבעי השלכת של טנסי, השמפניה והערמונים, אותם בזקו באהבה אל תוך דמו של אלן השחורדיני. הליכתו גובשה שקטה ויציבה, כפותיו – הה – ככפות הגריזלי מלבלבות על הקרקע, זרוקות כלפי פנים ובה בעת מושלכות קדימה באותו רישול מקסים שעל חיקוי סגנונו האולימפי עמלו ועדיין עמלים דורות.

    מעל לכול עוצב הלך טנסי כבהמה בעלת כושר סיבולת עצום. סטמינה.

 

 

    ספטמבר 2012

    בקובץ סיפורים "רוגטקה" הוצ' רסלינג 2014