קוּבּוּץ וסִיף                                                              

                 

 

   כמעט שבע-עשרה ידיים! בלא מתג ורסן, בעת פריצה קדימה, מואצת, יש לגובה הזה השפעה נכרת על אופי השריקה הצולפת מתוך מערבולות שיער המשי הארוך אשר בעמידה הוא נופל, גולש בחבילות מן הרעמה, הזנב, האברקיים, עד לאדמה ואף נשרך עליה.  לבדו משקל  השיער... בפאת המכתש חותר בקצב גוש שרירים כבד, דחוס, כותש חצץ, מעלה אבק ושיערו המדהים מתנופף סביבו לכל עבר. אין לדעת מי המציא אותו - אותם - הנה הם - שניהם - חולפים למטה, קוּבּוּץ וסִיף.

  

    הם היו. הם אינם עוד. נסתם עליהם הגולל. האמת היא שאין דבר מה מיוחד לספר עליהם. הם היו יפים ומוצלחים וגורלם שפר עליהם. בעוד שאין לי סיפור, עדיין לא סיימתי לתאר אותם. איך קיללו אותי האחים שלי. מי שיקלל בצורה כזו... עיזבו, למה שניתקע עם משאית אשפה בעיקול הראשון, אחר- כך האחים שלי. קודם הסוסים.

   סיפורי נסב אודות שני סוסי רכיבה פְרִיזְיָאנִים, כבירי ממדים, שחורים. שחורים מוחלטים.  שאינם דוהים. הם היו יפים כל-כך שאפילו מתוך הקבר, אפילו היו הרואות כבר חורים גמורים - אכולים עד העצם - אפילו אז הן היו מדמיעות מול יופי כזה. הם היו מהירים, אבל יותר מאשר עוצמת המהירות נכחה בתנועתם האנטומיה המאסיבית שנראתה כאילו לא נוצרה אלא לבלום זעזועים ולעשות את התנועה שוטפת, קצובה וטוטלית כשיטפו של נהר רחב ידיים - זוהי התנועה הפְרִיזְיָאנִית - משתרעת במרחב, מתפשטת. קוּבּוּץ וסִיף היו סוסים מאירים, היו שמחים – בהמות שמחות -  אם לא ראיתם בהמה שמחה, צוהלת, לא ראיתם דבר יפה: השיניים הרבועות בחוץ - כל השיניים; החותכות, הניבים, הטוחנות, כולל ארבעת טוחנות הזאב בלסת העליונה, השרידים המוזרים הללו מעידן אחר שאך ורק לכבודו התנגדתי, אני אישית, לעקירתן - חניכיה גלויות, מתוחות - ואז חמוקי הלסתות מוטים כלפי מעלה ביחד עם השפתיים והזרבובית, מופשלות,  נחיריה מקופללים כניצני יסמין, אבל לא לבנים - אלא שחורים משחור -  זיכרו את השחור, אף צבע אחר לא יהיה בסיפור הזה - מילה שלי, כולל הקצף - הנחיריים האלה, השחורים, אף הם נסחטים מעלה, רטובים, ואז בוקע מעומקו של הצוואר המקושת, המקושט והגמיש שבכל זני הסוסים, הקול, המיוחד כל כך: הצְנִיפָה.  

    איך קיללו אותי האחים שלי, שככה יקללו בנאדם... נעזוב, אין אנו זוג מלוהט במושב האחורי שנרויח את אושרנו אם פה דווקא ניתקע. אחר-כך האחים שלי, קודם הסוסים.

   שמותיהם היו אָסִיף וקִיבּוּץ, 'קוּבּוּץ' -  ביטאו את שמו של קִיבּוּץ, במלעיל, וכך גם ביטאו את השם 'אָסִיף', שאותו קיצרו לסִיף במיוחד כשדהרו ורוכביהם, אנשַי, אַחַי, סוהרַי ימַּח שמם, עוד נגיע לזה, צועקים בקולי קולות וברצף, קדימה קוּבּוּץ, סִיף טוס, והם טסו כשאני שכבתי על הקרקע, אוזני לחוצה לאדמה והם דלגו מעלי - היה לנו או לא היה לנו הסכם?! -  ולא העדפתי אז רעד אחר על פני אותה רעידת אדמה זוטא - המנגינה -  שחוללו פרסותיהם, אף שכל התזנוק וכל הזינוק הזה הסתיים בשניות, חלף, ואחריו בתוך הדממה החמה שאליה התהפכתי עכשיו על גבי, צלל עלי כראשון ואחרון הצבע הכחול של השמים. 

  זה לא היה באוסטרליה, אלא כאן, בתוך הבעיות, כשכל פעם סוס אחר היה עולה על מוקש ואנחנו השתגענו מזה שאי אפשר לגדל כאן סוסים כמו שצריך, למרות הערבה כולה ולמרות המכתשים. במיוחד קשה היה עם הפְרִיזְיָאנִים, מיודעי פסגות, קרח ושלגים, בלא אף טיפה של דם אנדלוסי, הרי לכך דאגנו, וקל וחומר לא דם ערבי. היתה לנו האמביציה להכניס כאן ליישוב סוסי אבירים אורגינלים, גיבורי קרבות עצומי מידות, את חביביו של נפוליון, את נחתי מוסקבה...  במשרדי הממשלה העברנו אותם כשרידיהם החיים היחידים של הצלבנים והדבקנו פקידות שלמה בהתפעלות משעירותן המופלגת, ענוונותן ובישנותן הקיצונית, הדימיונית ממש,  של החיות הללו אשר כבר הפילו רבבות גברים בוכים על ברכיהם בהערצה, בסגידה לתפארתם, אבלים ושואלי בור מוות לעצמם כאשר אבדו, שקעו הסוסים האלה, שותפיהם להסתערות, מבוקעים בחיצים ובליסטראות ומוחותיהם מותזים על הסלעים.

    את הזן הזה -  בדיוק -  סוסים שמחירם עולה על מחירן של מכוניות פאר, ביקשנו להביא לערבה. רצינו, כמו קונרד השלישי, להרגילם – ובלא סבל, באפס סבל וגם באפס תגלחת, פשוט להרגילם אט-אט לאקלים שלנו, כלומר לקיץ, ולשמור - כלל לא היה ברור איך בדיוק שומרים - את השחור הבוהק שלא ידהה בשמש לגוון החלודה העכור, החולי, של חיות המדבר. להמנע מצבע החלודה, בזאת במיוחד חפצנו, כלומר, בשלב זה, גם אַחַי, לפחות האמת הראויה ראוי שתיאמר;  זו הייתה שאלה של יופי ותו לא, ולפחות על היופי לא היה צריך להתווכח עם המנוולים הללו.  

  כמוני לא קולל איש. האחים שלי קיללו אותי  באבי-אבי, באבי-אבינו. לא כל אחד שורד קללות כאלה, אבל אפשר וראוי לדחות את זה. הן העניין שלפנינו אינו בכך שפתע פתאום הכרמל כולו אחוז שלהבת ועוד רגע יפלו עלינו אורנים ובתים בוערים. אחר-כך האחים שלי. קודם הסוסים.

  

  הם היו יפים מיום שנולדו עד יום מותם, מסייחות דרך בגרותם הנהדרת, וגם בזיקנתם לא חדלו להיות מושלמים ביופי, תמיד קלי תנועה והריסים הצפופים והעבים שמעל ומתחת עיניהם - כל עין ומבטה החמוד והחמור בה בעת, חמוד וחמור מימין, חמוד וחמור משמאל וגם במרכז- חמור וחמוד -  הריסים הללו היו נוצצים ורוטטים כמו נחיריהם שהיו מפוסלים ממש מיום שנולדו, תחת פיקוח מלא, משכיל, טוב עין וטוב לב, שלי, שלי בלבד, באורווה הגבוהה, המרווחת, המודרנית, החופשית, המוארת, לא עוד מדורי הצינוק מפעם, על המצע הרך של קש נקי וטרי. 

    הם והורותיהן היפהפיות, המזהירות בפני עצמן, שחורות כדיו ואמיצות; הרביעיה הגדולה והמהבילה שכבה על צידה כטור של מפוחי ענק בתוך התבן והמספוא משנגמרה בכי טוב ההמלטה הכפולה, הסימולטנית כמעט. לא התערבתי. לא משכתי ולא עזרתי אלא בהסרת השילייה מאפיהם של קוּבּוּץ וסִיף כשכבר החל קירטוע החיים, בחצי הגורן הראשונה. כך נראה מסע חניכתן של  הריאות תוך בחישה איטית בתוך המוץ, מדרום חוריהן של אימותיהם צפונה אל ראשן. לא יכולתי להתאפק כי לא יכולתי לשאת את מראה התכריך הרטוב מודבק לראשם העצום, וכשגיליתי את הראשים היה ברור כשמש שזה עתה יצאו לאוויר העולם שני סוסים שאם אך אגן עליהם,  ללא פשרה, לו רק אנדף את כל הממונים הרישמיים, את אחי, ואיתם את כל ממני עצמם; הנשים של האחים שלי וחבריהם ונשותיהם, והילדים המרובים של כל האנשים הזרים האלה שהתאספו באורווה לצפות בחיזיון להריע ולמחוא כפיים, לו רק אפטר מכל אלה, או-אז יהיו סוסַי חופשים.

   על כן הודעתי בקול רם: כל הרגעים שאחרי הרגע בו יבעטו הסוסים לכל הכיוונים ברווחה גדולה יותר מזו בה תופפו על דופנות רחמי אימותיהם מוטלים, ללא שיור, כולם, על מצפוני  בלבד – ובקצרה: רבותי, הסוסים בחוץ, ומעתה הם שלי.

  על הרמות הגבה איני מתעכב. כבר אמרתי שקיללו אותי. אני לא בטוח שאני יודע איך לגשת אל לב העניין, אבל דבר אחד אני יודע לבטח והוא שאי-אפשר לרתום את העגלה לפני הסוסים.

 

   הם לא עלו על מוקש והם לא התפוצצו, ובניגוד מוחלט לציפיות השחורות, לאימה, לחרדות, לתמונות הזוועה שמילאו תדיר את לילותנו ואת ימינו,  סִיף וקוּבּוּץ חיו חיים מצויינים מהתחלה ועד הסוף. באחריותי. זה הסיפור שאֶחַי יִּמַח שמם לא נותנים ולא יתנו לספר, לנצח נצחים תאכל אותם אש הגהינום על השקרים שהפיצו, על אפסותם, על כך שלא היו חמודים דקה אחת בחייהם העלובים וגם לא חמורים, הם עם נחירי העז שלהם והשפתיים הדקות והמרושעות ששכנו במרחק עצום, מבהיל ממש, פשוט מכוער, מהדבר העלוב, המיצמוץ חסר הריסים שקוראים לו עיניים. מהו הכיעור בכבודו ובעצמו? הכיעור התבטא במרחק הבלתי נסבל שבין עיניהם לפה שלהם. לא עינים היו לאחַי אלא חרכים עלובים אשר דרכם הציצו על העולם באותה קמצנות שאפיינה את שפתותיהם הדקות והחיוורות מדי. רק כשדהרו על סיף ועל קובוץ אפשר היה לשנייה קלה לטעות ולחשוב שיש בהם משהו, באפסים המאופסים הללו, אחי קטני הקומה וצרי העין עם נחירי העיזים שלהם. זה הסיפור, ולא רק איך הם חיו את החיים האלה טוב, שני הפְרִיזְיָאנִים שלנו הבוהקים כטוש, אלא איך הם חיו אותם בצוותא חדא ובשופי, זה העניין -בשופי, כצמד, צמד העגלה שלי ורק שלי.

   ובעיקר בניגוד לכל האזהרות, איך חיו הסוסים האלה את חייהם מחוץ לאבחנותיהם הקודרות של וטרינרים, אקולוגים וכל מיני מומחים מהפקולטה לחקלאות שהיו להם תזות מקפיאות דם על השפעת הַהַדְבַּרות על מערכת הנשימה ועל כלי הדם של הסוסים שלנו, ובלעדי עצתם של מומחים בריטים וגרמנים, האורחים והמתנדבים עם הבירות שלהם וידענותם בסוסים, מתמיד, עד ימי-הביניים ועד רומא, איך הביטו עלינו ועל הסוסים שלנו מגבהי גבהים, הם ביחד עם הבדואים שהתחברו איתם קצת נגדנו, מרוב התאווה האהדדית שלהם לאותנטיות ואקזוטיקה, כשציקצקו כל פעם יחד, עם הבירות מפה והמרלבורו משם,  אודות עניין כזה או אחר שלא היה אלא עוד ביטוי של עין רעה – פשוט כך – עין רעה וצרה.

    אבל סִיף וקוּבּוּץ חיו למרות כל המלעיזים ומחשבי הקיצים, המקומיים והאורחים, והם חיו נהדר, על שמונה פרסות, כמו שאהבתי להגיד וכך גם אמרתי כל בוקר לפני ההדהרה כשאני נשכבתי על הקרקע והשניים, האחים שלי, כבר ישבו על האוכפים והמשיכו לצעוק מעל גבם, על שמונה פרסות, על שמונה פרסות, ואז קדימה קובוץ, קדימה סיף ותוך שניות - רחוקים ממני, פשוט לא להאמין באיזו מהירות מסחררת הם עברו מלהיות כאן, להיות שם.

   את רעד תיפוף הפרסות כבר שמעתי רק בדמיוני כי בן רגע חלף וכלום לא נשאר ממנו. יכולתי אבל להמציא אותו מחדש כשאני בוהה אל תוך השמים הכחולים, על גבי.  

    כמו שהשמים היו כחולים - תמיד, כך היו הבהמות השחורות שלנו יפות ותמיד מדהימות ביופין.  לעזאזל, גם כחול השמים אינו אלא גוזמה, ואשר להתמדה – לא!  עלי לדייק יותר.  ובכלל, מה כבר ראיתי במצבי ואיזה מדדים, ואיזה חישובים יכולתי לייצר בנפרד ממדדי זיכרון ובעיקר ממדדי השנאה הרוחשת שלי לאחי על כל מה שגזלו ממני?  אבל העיונים הללו מחלישים את כוחי כי אינם חשובים!  יאבדו אחי, ילכו לאבדון ולא יחזרו ממנו אי פעם, שם ישארו בנחירי העיזים וחרכי הראייה שלהם, ושדים בעלי אותו מראה ירכבו על גבם ויצליפו בהם בשוטים לחים.

   כי מה להם ולתדהמה אשר ליופי: כמו שהשמים היו כחולים - תמיד, כך היו הבהמות השחורות שלנו יפות, אבל איך הן תמיד היו מדהימות ביופין – זה כבר סיפור ראוי יותר.

  סוסים יפים. סוסים פְרִיזְיָאנִים הם מהיפים שביפים, אמרו אחי, כל סוס פְרִיזְיָאנִי הוא יפה, לשם מה רכשנו אותם; קנית סוס פְרִיזְיָאנִי – קנית דבר יפה, השקעת, וגם יש לך מה למכור.  אלפי מגדלים של סוסים פְרִיזְיָאנִים יש להם באורוות שלהם סוסים פְרִיזְיָאנִים ואין מי שלא יודע במה מדובר, אז על מה כל הרגשנות העודפת שלך, תרעו באוזני העיזים הלועזים הללו. לענות להם לא יכולתי כי מה כל ענין היופי אם אינו עולה בד בבד עם זיהויו כמדהים.

   סִיף וקוּבּוּץ גרמו לי שוק, אפילו בארבע לפנות בוקר, בהליכה חצי מנומנמת לאורווה. אך פתחתי את הדלת, רק נכנסתי, עמדתי באור הקלוש, ראיתי אותם, ואם אומנם ראיתי, הרי שזה היה שוק. אי אפשר היה להכנס לאורווה, לראותם, ולא לחטוף שוק מול הגופים השחורים השלמים והמושלמים הללו. העוצמה... כל פעם היה זה הֶדֶף אחֵר, המסה המבריקה של השרירים, צורת האגן, הגודל, הגובה, רטט האוזניים בתוך ערימות השיער השחור, עיקולי הצוואר, הגב, לא נראה שאדע, שאכיר על בוריו את כל המופע הזה. היופי הוא מכה, היופי פוצע, היופי מכאיב. לא ידעו אחי?  ידעו, אבל שכחו. חיו להם עם הפְרִיזְיָאנִים, אלה שקנו ואלה שנולדו אצלנו, קוּבּוּץ וסִיף, ושכחו עם מי הם חיים. ישבו על שפת הים, התרברבו בפני כל החפץ לשמוע על הסוסים הפְרִיזְיָאנִים שהם מגדלים פה, בארץ, בהצלחה מסחררת, בעיצומן של כל הבעיות. ואז ירדו דרומה, הביתה, חזרו להלך באורווה שחוחים, לרכב, שמוטי ראש, משכו בעול, גידלו את הילדים, תיחזקו את הנשים היקרות, המעייפות, המשעממות.

  ישנם הטוענים שאתה רואה רק משעה ש... אני לא אהבתי את הרעיון הזה כשם שמעודי לא אהבתי היפרבולות, לא אהבתי ולא הבנתי. גם לא סינוסים ולא קוסינוסים. בכלל, לא סבלתי את הרעיון שבכדי לומר או לראות משהו חיובי צריך להפוך את הכל לשלילי, כדי שבהפך של ההפך, כבר יצא משהו, יראה, לא, אני שאהבתי בהמות, גם ידעתי וגם תמיד אמרתי, מי שאוהב בהמות, ועוד בהמות יפות כאלה כמו הבהמות שלנו, לא מסתבך בשום דבר; הוא רואה נכוחה וישר, בעין; מה שיפה, מה שטוב ויפה הוא טוב ויפה, ומה שנכון - נכון.  אי אפשר להתבלבל. אבל האחים שלי שהלכו ובחרו וקנו את הסוסות, ואחר כך טסו להביא אישית, במבחנות בתוך תרמוסים, את הזרע היקר של אב השושלת, אחי המדעיים הם ההוכחה שכולם מתבלבלים כמו כלום, וכמו כולם. השיגרה מבלבלת, והרכיבה, כל בוקר. אדם שיושב על הסוס כל בוקר, יוצא למרחבים כמו שאחר שותה תה פושר עם לימון, מה כבר יש לצפות ממנו, עוד קאובוי עלוב... מומחה לבהמות. 

 

 קוּבּוּץ וסִיף לא עשו כלום; שום עבודה, ולא נדרשו להפגין כושר כלשהו. למעט בזמן הדהרות הבוקר אשר נועדו לתחזק את הפיזיקה המזהירה שלהם ולפקח על העיכול, לא היו עליהם אוכפים. גם ללא אוכף אסרתי לרכב עליהם. שרותם היחיד היה בהנעת העגלה שלי כאשר ישבתי בתוכה. רק אז רתמתי אותם. לזמן קצר. מבחינת כוחם כצמד, העגלה שלי ואני יכולנו להחשב כבעלי משקל נוצה. רתמתי אותם, הפלגנו מעט למטה, במכתש, והביתה.

   בעיקר שמנתי, הברשתי וסרקתי אותם, קלעתי צמות ושזרתי פרחים, חרוזים וסרטים בשיער הדיו המטריף של קוּבּוּץ וסִיף. הבהמות שלי לא נועדו לעבודה, וגם לא לספורט. הם היו שם בשביל היופי. אחי כעסו: להוציא את הפונקציה מן הסוס! עלוב, מסכן, נכה שכמוך, יצאת מדעתך, אמרו לי. אז פרטו באוזני את הנזקים הכלכליים שאני גורם למשפחה. ועל הנזק הכלכלי יש להוסיף ולהדגיש את העלבון, הם צעקו, לא לנו, לסוסים! אם יש עלבון לסוס, זה העלבון: הסוס בא לאדם ורוצה להיות לו לעזר תמורת מלון, מזון, ומזור... זהו זה.  הם דפקו באגרופים על השולחן: זו העיסקה מקדמת דנא, ואתה, אתה פנסיונרים עשית מהסוסים הצעירים והחזקים הללו, קישוט! בושה וחרפה, אמרו נשותיהם של אחי, בכיין! 

  

   מכיון שלא היה לי כל מענה רעיוני, לא מענה ואף לא צורך, משכתי בכתפי. היה מנוי וגמור עימי שסִיף וקוּבּוּץ ילכו בטל, יהיו יפים, יהיו בכושר, וזה הכל. והייתי רוצה גם כמה טווסים  פה, הודעתי לאחי, שיסתובבו בשטח, יפתחו ויסגרו את המניפות שלהם ויחרבנו איפה שמתחשק להם. בחור יקר, אמרו לי אחי.    

  

  על הפרסות - הסכמתי. בדוחק רב. דרשתי גם בדיקות קצובות וטיפולים מונעים בדלקות הרגליים כי תמיד הטריד אותי, הפחיד אותי ממש, פוטנציאל הזיהום של עורק הצפרדע, זה היורד אלכסונית על מפרק הפרסה אשר בפנותו פנימה, אל תוך תוכו של השומן הצפרדעי, אותו חומר אלסטי מוקשה אשר בכף-הרגל, מועיד את הכף, ואחריה את הרגל כולה, לפורענות. שם, בתוך השומן הצפרדעי מסתעף העורק היפה הזה לשניים ושתי חלוקותיו מקבלות כמעט אותו כיוון; האחת עוברת מטה על צד שסע הטלף, אשר לאורכו היא ממשיכה, מפצלת ענפים בדרכה אל בוהן הצפרדע, ושם יוצרת את חיבוריה אל כלי הדם אשר בסוליה, בעוד האחרת מסתעפת מעל לעקב הצפרדע, ומשם שולחת את ענפיה כלפי חוץ, אל מערכת הסחוסים. אל מבנה הדלתא הכפולה הזו דופקים את פרסת הברזל בפטיש, ואחר מחברים שירי הלל לכבודו של הנפח היודע איך להכין את הסוס אל הקרב.

    הסכמתי שיתקינו את הפרסות. ואלה היו הטיפולים היחידים שהרשתי; בפרסות, וכן ביקורת הפה ושיננית מעת לעת. לא אתן, הודעתי למעני, שיפַסְלו גם את פיותיהם, ימעכו וידרסו שיטתית את ראשם עד מוות, ועוד בשם גאוותם להיות עזר לאדם! רעיון הרֶסֶן והמֶתֶג פשוט הוציא אותי מדעתי; להשתלט כך על חיה, דרך הפֶּה שֶׁלה, זה לא בא בחשבון. למעט הדהרות הבוקר, סִיף וקוּבּוּץ חיו ללא כל עול.

  נשלחו אלי נשותיהם המעפעפות של אחי. עדויות בכלל ובפרט בקולן המזדמר באו לדבר על ליבי, להשכין שלום בנפשי, כך הן אמרו, אנחנו כאן, ובאנו לטובתך ולטובת הבהמות. הביטוי הזה, 'להשכין שלום', באמת חשבתי שהוא מוגזם. אין מה לעשות; ישנן צורות לשון שאיבדו מזמן כל חיוניות. שלא יגעו בהם בכלל, לא בקוּבּוּץ ולא בסִיף, מסרתי להן בקיצור ושיעבירו לבעליהן. בדיוק כמו בפעם הקודמת, גם עכשיו, ללא חרטה, פרקתי את שיחות השלום. שישוטטו, אמרתי, זה כל רצוני.

   

     סִיף וקוּבּוּץ היו בהמות סבלניות, כנועות מראש כמרבית בהמות הבית. הן שוטטו. הן שוטטו ואני הברשתי, סרקתי, קלעתי צמות, שזרתי פרחים ואהבתי את החיים. 

          אחי, ימח שמם, אמרו לי שבמצבי אין שום דבר ודאי חוץ מן הבלבול וחולשת הדעת הגמורה. נחשבתי לסוטה, והודיעו לי על כך באופן רפואי; אתה סוטה.  אמרו לי שכב, שכב על האדמה, כל בוקר אמרו לי , שכב,  שים את האוזן, תקשיב, תנוח, העיקר שתירגע, ואז תוכל גם להתהפך על הגב, נעים בחוץ, זה המזל הגדול שלנו, האקלים, האקלים ממש נוח, ואתה תנוח, תחכה לנו, בסוף נגיע, בערב.

   אז התחולל הזינוק שהסתיים בשניות, חלף, ואחריו בתוך הדממה החמה צלל עלי הצבע הכחול של השמים, מזכרוני. 

   בשביל סִיף וקוּבּוּץ לא צריך זיכרון. אפשר להריח אותם מבוקר עד ערב. גם כששהו במרחבים, רחוקים ממני,  עמד כאן ריחם במלואו, ושחרותם  גם היא עמדה; השחר והלילה כאחד שסימנו הצבע השחור: על השחור הזה, השחור שבטרם האור והשחור שאחריו, עליו אני יכול לספר כל מה שתרצו, כל מה שאפילו בלילה הכי אפל לא חלמתם ולא תחלמו, וגם לא בקבר כאשר נשדדו כבר רואותכם ואפילו נעשו חורים גמורים, כזה נהדר הצבע השחור של הסוסים הפְרִיזְיָאנִים שלנו, והוא מכה והוא מלקה, וגם בגן העדן הוא יחרר את נשמות הצדיקים. לא נולד השחור משחור הזה, האטום והמוחלט, השעיר, שיודע גם לטוס, אלא בכדי לנקב את הצדיקים ואת הצודקים.

      אני גם ישנתי איתם. באורווה. כי לא רציתי יותר לישון בבית, עם הנבלות, אחי ימח שמם וזכרם.  לו רק יכולתי, כמותם, כמות סוסי, לישון בעמידה. בכלל, לו הייתי סוס פְרִיזְיָאנִי, אפילו סוס פְרִיזְיָאנִי עיוור, מה אכפת, הכל היה לי, ואחים היו לי, כלבבי, בני ברית, לא חורגים ולא לעת צרה. שלושה היינו נרתמים לעגלה -  לא - למרכבה, ועולים בסערה השמימה.

   ברוך שפטרנו, פלטו אחי, למטה. הם המשיכו לחרף ולגדף, אבל כבר בקושי שמענו אותם. היינו בעננים עם אליהו הנביא.

 

 

​

    דצמבר 2011

    בקובץ סיפורים "רוגטקה" הוצ' רסלינג 2014

‏