סוס נפל

 

 

     שווא!  גם אחרי רעד כול האדמות ומעבר לשיטפון אחרון, כאשר רק החדש יהיה, לב חדש ורוח חדשה ולא דבר שהיה מקודם, אף לא בחפירות, גם אז לא יוכל הדמיון לאתר שגיאה, פגם, מגרעת או חסר במה שהיה מפעל הבנייה המופתי בשלמותו אשר בתוכו מסיבה לא ברורה מעד הסוס אל מותו. 

   האופן בו נפל הסוס מן המדרגות היה כזה: הוא דורבן למעלה במהירות מסחררת, כאילו עף את כל המעלה בדילוג או שניים, עין לא הבחינה, ועל המישורת הראשונה שעל החומה מעד פתאום והתהפך לאחור. אילו היה אדם אפשר היה לומר שמעולם לא נראה סַלְטֶה מוֹרְטַלֶה נועז וקטלני מזה, אולם הסוסים חפים מכל חשק לולייני ואינם נוטים להתאבדות. הפרש נפל הצידה, נחבט בתווך עמודי החיזוק והסוס התדרדר הפוך מטה, מתנגח במדרגות כשק תפוחי אדמה. למרגלות החומה, על רצפת הרחבה המרוצפת, גנח, שבור, ואני הוצאתי את אקדחי ויריתי ברקתו.

 

    אחר כך ספרתי אותן: עשרים מדרגות שטוחות ורחבות במיוחד התרוממו בשיפוע בזבזני, מתון, מן הרחבה אל המשטח שהיווה חגורה מרוצפת - למעשה ממש כביש עליון -  לאורכה של החומה. במקום לחשבן כחוק, פעמיים הרוּם ועוד פעם אחת השֶׁלַח, כפסיעתו של גבר, העיזו האדריכלים להנמיכן כדי כמעט מחצית הרוּם המקובל ואילו שֶׁלַח המדרגה נפרש על יותר ממטר שלם. אפה סותת וחורץ ידנית ועוצב כמעצור בעל חספוס עדין. בכל אלה הובטח שתחשיבי הסך האופקי כולו ביחס לסך העלייה, הזוית, השיפוע וסיכומה הרץ של  מחרוזת המדרגות, יותאמו בנדיבות גם לפסיעתן של הכבדות והעדויות שבגברות. שתיים, אפילו שתיים וחצי פסיעות בין מדרגה למדרגה תוכננו עבורן, אחת וחצי לגברים הטופפים צידית בלוותם את הנשים, ופסיעה אחת, גסה, או דילוג ואפילו ריצה קלה, כאשר הם בגפם, או חוברים לנוער ולאתלטים. אל אלה, הגברים והנשים, יצטרפו כל השאר; זקניהם, ילדיהם וכלביהם, איש במרווח פסיעתו. בשורות רוחביות יוכלו לצעוד – כולם – בזרועות שלובות, אם ירצו -  צועקים, מריעים, שרים... בטוחים כולם מפני מעידה או החלקה, גם בגשם שוטף. כך ממש, וּבמֶה שנוגע לעניין שלי ביותר, ברור היה מעל לכל ספק כי יהיה זה מעלה אידיאלי בכל העונות גם לפרשים על סוסים.

   כזאת הובטח: וכשירצו יוכלו להעלות עליו גם גמלים, פילים, ובכלל, בקר וצאן וכל אופן וגלגל. התנהלותם תהיה חלקה והדורה. אפילו על ההיפופוטם הענק חשבו האדריכלים: היה ויחפוץ השליט או מי מיורשיו לחזות בו עולה במדרגות, יוכל, ברגליו הקצרות וארכובותיו הענקיות, להחליק בנוחיות את כל משמניו על חפץ המותרות הנרחב מאוד, מן הרחבה התחתונה אט-אט אל הכביש העליון, לועו המפלצתי פעור והוא שואב אל תוכו את כל הציפורים. יעקוב, יצרח השליט בעונג, קדימה יעקוב!

    חמישים גרמי מדרגות כאלה, חצי קילומטר מפריד בין המערכות.  בדיוק אלף מדרגות פיסקו את החומה כולה. למען יתר דיוק: רק את צידה האחד של החומה הענקית לאורכו של התווי אשר תוכנן כך שמן המגדל שבגבעה יוכל השליט לסקור את כולו, בבת אחת, כאשר כל עמו ערוך לפניו כמקהלה, ויוכל לעשות זאת מבלי להניע את צווארו, בעייתו הרפואית הקבועה, שהיה תקוע. גם את ידו לא יכול היה השליט להניף, במיוחד לא אם חפץ להניפה אל עבר החומה המדורגת שלו תוך כדי הצבעה פרטנית ממש, מכיוון שהיד והצוואר היוו בעיה רפואית אחת. דווקא לגלגל את עיניו כאוות נפשו, הנה והנה, היה יכול, אולם המתכננים כבר צפו לעתיד ועל כן תווי החומה וגם פיסוק המדרג כולו חושבו היטב ביחס למרחק מן המרפסת של השליט כך שיינתן להציבו שם דומם כליל, צופה על הכול, באפס תנועה, אפילו בישיבה, כשהוא בוהה ממרפסת המגדל הקטנה שלו אל כל אלף המדרגות האלה המשתרעות על פני למעלה משניים עשר קילומטר, העם והבהמה עליהן, והן מתרוממות כולן, מקבילות, מפולסות, מרווחן מדויק, מצוין, ערוך להפליא בעשרים מעלים נרחבים מקושטים במעקי אבן, מטפסים אל הכביש הסלול שעל גבי החומה, כל הדרך, מלמטה, מן הרחבה עצומת הממדים שכיכר הירדן כולה קטנה ממנה, כולה רצפה אחת משוכללת, ישרה כסרגל, עד למעלה. 

​

     מחוז חפץ וגמול, בפיוס רחב ידיים שכזה רצו האנשים. מה לא יפנו ויזיזו למענו?!

   באֲלוּמַּת כל מישוריו המאוזנים היווה הגיא מעין היפודרום ענק שהיקפו מחוץ לכל תקנון מוכר. אלף המדרגות חושבו אומנם כלפי הצוואר והיד, עניין זה עמד בראש לכול, אבל המחשבה איך לייפות את המשחקים היא שהכריעה את תבניתן האחרונה. אשר לייעודן הצבאי, לא המחסור בדמיון גרם לאחדים מן האסטרטגים להרים גבה. אבל השליט אמר, יקבע הצורך: אלה יהיו מושבי היפודרום או שיהיו עמדותיהם של כיתות יורים בו במקום שיהפוך אז לגיא הריגה. גם בשורות רוחביות יוכלו לצעוד... הוסיף ביישוב הדעת, והתכוון עכשיו אל כיתות היורים. הוא הצליח להרים את ידו. אף שלא הצליח להגביהה הרבה מעל לברך ניכר היה שהרעיון מעלה בו ריגוש ושהוא היה רוצה לשרטט ביד ימין שלו קשת רחבה, מתוחה, שתנקב את מרחבי האוויר שלפניו, מירכו השמאלית עד שיפולי ירכו הימנית, ולומר בטון הכי חגיגי שלו: בטווח הזה יתרוצצו סוסים או, ייטבחו אנשים.

   באור החזק נראה דמו של הסוס כמעט שחור. הוא קלח מראשו לאט, במן פעפוע קצוב, כאילו עוד נשם. אבל הסוס היה מת. אני הרגתי אותו. סריג שריריו זרח משותק תחת עורו המוברש באהבה. קליל, חמדת העין והלב הוא היה, ותוך שנייה הוא לא היה יותר. אבד לעולם. אל שום חומה כבר לא יתנשא וגם לא אל דוכן. בין מדרגה למדרגה תהום נפערה תחתיו. ריסיו סגרו חלקית על עיניו ועל שפתיו עמד קצף הייסורים שאני בלמתי. עמדתי בפיסוק על שניים מן האריחים הגבוהים מעט מן השאר וראיתי את הדם ממלא את הריבועים השקועים שסביב נעלי. מעט אמרתי? בקע, לא - בור היה שם, אגם קטן נקווה בתחתית הגרם המהולל. 

​

     אז תקפה אותי חרדה.  איך קרה שהכנסתי כדור ברקתו של הסוס בדיוק במרכזה של שגיאה, בחור העקום, השקוע, המקום היחידי שאינו מפולס בכל המרחב המדוד הזה?  ואולי המשטח כולו נקוב?  במקום אתר ישר אולי אין זו אלא מתכונת גבנונים, ארץ הרים וגבעות, גלים?  האם מפה התחילה מעידתו של הסוס, או מעד למעלה ורק אחר כך לכאן התדרדר? חמישים גרמי מדרגות... בשורות רוחביות יוכלו לצעוד... רווחים של חצי... קילומטרים רבים... ועל כל אלה רצועת הכביש העליון... על החומה... ואם אין כל הקפדנות הזו אלא אחיזת עיניים? והמשחקים? והמשחטה,  מה יהיה כשיצטרכו לה?

 שלולית הדם מילאה לאיטה את הבדלי הגובה בין האריחים ואני עמדתי בפיסוק, מעליה, נעלי נקיות, בושה וחימה בעורקי. איך הייתה מדידה יפה במתחם. איך לקחו והפכו אותה למידות של שֶׁקֶר, לתחום של צחוק, לְמַדוֹר מַחוּק, לחוּג של עֶצֶב - -  אל אלוהים, הן זה שיממון גדול כגודלו של כרך! החרב את כל המעשים, אשפז את הבנאים השיכורים. לא הגפנים יכסו על בושה, ושום צל לא ייפול עַל הַמַּלְבְּנִים. הלוואי יברחו כולם, יישבו בחושך הראוי להם, גלמים, שומרי מידות מאוקלמים בשטות.

    אני הוא זה שבלם את סבלה של החיה היפה והחזקה, היפהפייה, שהתדרדרה במדרגות המופתיות באופן כה בלתי מוסבר, באופן שכלל לא ניתן יהיה אי פעם להסבירו. גם אם קל לסתור מלבנות, אמת פשוטה נשארת: סוס אינו מתדרדר סתם כך באין מדרון. גופו כבד. שיפוען של המדרגות היה מתון ורך. בטיחותי. אפן סותת נכון. אורכן היה מופלג. עשרים מעצורים חצובים ביד תבונית אמורים היו למנוע כל מעידה וכל החלקה, בכל מזג אוויר, של אדם וחיה וכל אופן, קלים ככבדים. אפילו ההיפופוטם... ואילו הסוס, הסוס האחד, הוא נפל ונפל רע מאוד. מלמעלה התדרדר למטה, מהופך, אף שתכנון הגרם היה למעלה מן המושלם ביותר. והיו חמישים כאלה, מדוקדקים כולם, פרי הרוח. כזאת הובטח.

    

   מעידתו של הסוס הייתה מאלוהים לבדו. זה לא הגיע לנו, אנחנו שבנינו ועשינו, בשיא ההקפדה, במאמצים, עקשנות, שחישבנו גם, בלי פחד, כל צורך וכל ייעוד, כפי שדרשו מאיתנו, עכשיו שנעמוד ככה, במרכזו של כישלון מגוחך, חשופים על הרצפה האינסופית הזו – פיוסו של כל הישר באשר הוא - שאפילו את גלילאו הייתה מכניסה לפקפוקים, שהשתדלנו עליה, צעד אחרי צעד, כעת בשמש נוראה, מעל לגוויה של הסוס היפה שלנו, באמצע שגיאה טיפשית אשר מאוד יתכן ולמעלה מן הסביר שיש להכפילה בחמישים...  הייתי יורה בסוס פעם שנייה ופעם שלישית לו היה צריך. אין להאריך סבל מיותר.  הייתי יורה בחמישים סוסים, לו נפלו שם מגרמי המדרגות לאורכו של קילומטראז' ההיפודרום כאן, במגרש, בעל ייעודו הידוע... כן, כל שליט והמשחטה שלו. לא יתקון המעוות.  הייתי הולך ויורה, סוס אחרי סוס. לא: תאונות הטבע הן תאונות הטבע! כן, והייתי עושה זאת גם במחיר שפיותי. לא, לא הייתי מאבד את שפיותי. גחמות הטבע מקוממות, לפעמים בת צחוק הן מעלות על השפתיים, אבל אין הן משגעות את השכל. הלב מתפלא, הלב נכמר אבל לא מתמרמר.

  

   הייתי עושה את כל זה. אני מבטיח. הייתי שוחט אורווה שלמה, לו היה צריך. הייתי עוזר לסוסים היפים לצאת מפה בכבוד הראוי להם. אבל לא במקום הארור בו עמדתי עכשיו;  המקום האחד ויחיד שהיה מכוער, שהיה מרושל ושגוי, המקום בו מניחי האבנים טעו טעות גסה ולא היה מי שראה את המגרעת, תפס והבין מה כאן פסול ואפילו דפקטיבי, אך לא חסר תקנה. יש תקנה. הייתה תקנה. המישורת התחתונה של חמישים גרמי מדרגות הייתה זקוקה לבדיקה דחופה ולפילוס מחודש. כפי הצורך. אם הייתה גברת נוקעת שם את רגלה? בעת המשחקים? מה נגלה, עכשיו, כשסוס, במקרה, התפגר פה? ואיזה צורה הייתה לו לגיא החיזיון בשימוש הצבאי שלו? כשמדובר ביצירת מופת ארכיטקטונית? עד שנפל הסוס ונורה בידי - איש לא שם אל ליבו. על הדעת לא עלתה האפשרות. אז מי יודיע על ליקוי ומי יצליף בהם, בבנאים, הצלפה הגונה? מי יתקן את הפגם ויסיר את הקלקול המעוות הזה?  המחשבה שבתחתית גרם המדרגות... שגם בעולם חדש חופשי ממשקלן המעיק של חורבות... מעברו הרענן של מבול אחרון, לא יצליח אף מתכנן להתקין גרם רב תכליתי ומוצלח ממנו... כן, כזה אשר ממנו משקיפים אל המִשחקים וממנו שוחטים את המְשחקים...  בכל מזג אוויר...  ללא מעידה... והנחותות  שבפנטזיות נישאות עליו בהדר – כן, אפילו יעקוב...  המחשבה ששם... לא ככה בטעות... הוי  דמיה השחורים של החיה היפה שלי...

 

       בתוך תפאורת הארד, מתרומם, מעבר למחשבה אחרונה, התמר בקצה הַשֵּׂכֶל.

 

            מעבר למחשבה אחרונה, בקצה הַשֵּׂכֶל מתרומם התמר בתוך תפאורת הארד. 

 

                   התמר בקצה הַשֵּׂכֶל, מעבר למחשבה אחרונה, מתרומם בתפאורת הארד.      

 

                           ציפור זהובת כנף שרה בתמר, ללא פשר, ללא רגשת לב, שיר זר.  

 

  הנה היא  התהלוכה:  צעדת פרשים. גברים עירומים זוחלים על המדרגות. כל הגברים החכמים היו עירומים קודם כדי שאחר כך יוכל הצייר להלבישם כיאות. גָּמָל יחידי רובץ בתחתית המדרגות. כולם שואלים איפה ראה הצייר גָּמָל? אחרים שואלים, הוא ראה פעם גמל? האמוציה מתפשטת כמו גל בקרב העומדים, ולרוחב המרפסת מתערבל משולש של גברים וחיות.  האיש עם הגרזן מניף על עמוד... תחושה מבשרת רעות... הכול זומם. כל העוסק בבניין מִתְמַסְכֵּן. אם כל זה הינו רק עוד מהלך של תיקונים, לאחר שהכול כבר נשחת במלחמה? או: היה זה קרב או הייתה רעידת אדמה? הנה הן החורבות. מאחור. במרכז. הנה הן. הבניין כולו יתמוטט ביום בו ייוולד המושיע. הובטח. התמר - במרכז. ואיזה מקום אחר יהיה לו לאחר שכבר מוקם בקצה הַשֵּׂכֶל? כאן התיישבה. התנחלה. מרים-תמר יושבת כאן מתחת לקצה הַשֵּׂכֶל. כאן הושבת אותה, לאונרדו, משרישה אל תוך משענת החורבה, האם הבתולה ועל ברכיה תינוקה זקן ממתושלח.

    הנה הם מתקבצים החכמים מכל קצווי הארץ, זקנים כעורים, מתגרדים בירכם הפנימית ובפניהם חרות הפלא.     

 

 

 

      

 28  יוני  2015