מרכבת אליהו                                                

 [...] הכול קדוש, הכול קדוש, הכול קדוש! אין שום דבר טבעי בטבע, נער שלי, תזכור את זה! ביום שבו הטבע יראה לך טבעי, זה יהיה הסוף, וההתחלה של משהו אחר. שלום שמים, שלום ים...  יפים השמים! איזה שקט! כמה מאירים! נו, לא נראה שחתיכה קטנה מהשמים האלה היא לגמרי לא טבעית ואל שוכן בה? אה? והים, גם הים הוא כזה,  היום, ביום הולדתך ה-13, ואתה יכול לדוג יחף במים החמימים. הסתכל סביבך! מה אתה רואה, אה? איזה משהו טבעי אולי? לא, זוהי רק מראית עין כל אשר מתגלה פה לפניך, עם העננים נשקפים במים השקטים, הדוממים האלה, עכשיו בשלוש אחר הצהריים. תסתכל לשם, אל הפס השחור על הים, זוהר בוורוד כמו שמן, אה? צללי העצים האלה, קני הסוף האלה, אה? בכל מקום בו ישוטטו עיניך, חבוי אל. ואם לרגע קל נסתר, סימנים של נוכחותו הקדושה יהיו שם: הדממה או ריח העשב, או רעננות המים הקרים. אה כן, הכול קדוש, אבל גם הקדושה היא קללה. האלים שאוהבים, בו בזמן הם גם שונאים.

 

מתוך המונולוג של חירון הקנטאור , מחנכו של יאסון.

 בסרט "מדאה" של פייר פאולו פאוזוליני

תרגום מתמליל הסרט ומרשימותיו של פזוליני, תמר גטר

 

   אלישע ישב בשדה והפך ברגלו אבנים. אליהו עמד והסתכל מטה על האבנים ההפוכות. ארבעה עקרבים צהובים יצאו בעצלתיים מתחת לאבנים ופנו מהר, כולם בכיוון אחד, מתקדמים אלכסונית משהו. אלישע אסף רגליו לאחור ואמר, משונה, הם דומים לסרטנים, העקרבים. לא, אמר אליהו, עקרבים הם עקרבים והסרטנים הם סרטנים. אבל דומים, אמר אלישע. בהליכה. כמה הם יפים! שרצים, אמר אליהו, אלה ואלה. הוא רמס את ארבעתם. אלישע קם. גרונו כאב. הם צעדו יחד בשביל. אז התנפצה ארצה חבילת האש כולה, הסוסים והמרכבה, חבלי שערו הארוך של אליהו התלקחו באחת על פני השדה כולו, ככה נשרפים חוקי העמים על גופינו, כנעורת. כל התלמים בערו, אליהו ואגרופיו טמונים בבתי שחיו נעטף, ראשו תסרוקת גיצים, כל קשריו מתיזים, פקעותיו משתחררות, ואלישע הקטן, קירח ככף ידה של נסיכה, ענוג וחלש כמוה, נקרע על הסלעים. על האבנים שם שכב, שרוט, ובהה מתוך דמעות חדשות אל הסוסים הבוערים מריצים באפס מאמץ את הרכב הבוער ובו אליהו.

  שישה סוסים רתומים אליה והרוח והשדה נבלעים אל תוכם בעת דהרתם;  שמותיהם: שֶׁפִי, אצטדיון, שיבולת, אורה, יונה ואִמָּהוֹת. ראשם מחודד ופחוס וההודעות זורמות אל מוחם מן החלל הבחוש שסביב שלושת אגפיו, מצד החזית ומכל צד שלו, לחוד וביחד בעת ובעונה אחת;  בכל עין הם רואים אל תוכה של כל זוועה אזרחית,  והרבה וגבוה מעבר לה, את כל השדה הם רואים וזוכרים  בשתי העיניים. לא רק זוכרים, חזק, ההודעות  מחלחלות בכל אבריהם, במיוחד הודעות הדמים, אלה הנושאות עימן טרור ומוות, הן מסתננות מבעד לשרירים ולעצמות, נספגות בחוליות, בפרקים, מן העצבים הן מוסעות אל הסחוסים, נרשמות בגידים, והן כולן זורמות ונמסרות הלאה בכוח הדם ומבעד לכל שטח עורם העצום-עדין. החלל כולו והזמנים כתובים בהם ומכאן נפרש מעשה עלייתו של אליהו לשמים.

   הרתומים לאופניה היו סוסי אש. לא היו אלה סוסים מכונפים. אין לסוסים כנפיים. מזונם עשב, בהמות מלחכות, אלה הולכי על ארבע, ואפילו אברות, ולו הקטנות והנסתרות ביותר, אברה זעירה כלשהי, מוט היגוי, נוצה - אין להם. אין ומעולם לא היה בין סוס לנוצה הרבה יותר מאשר היה אי-פעם בין פיסח מלידה לכפות רגליים. גם רצון לרמוז שסוס ללא כנפיים דומה לפיסח מלידה, אין. רק חסרי הדמיון סברו וגם תמיד מחדש הם סבורים שסוס ללא כנפיים לא ימריא לשמים. בגללם אפוא, בגלל חסרי הדמיון, חסרי המעוף, נבלמת, הרבה בטרם האש, המחשבה אודות סוסיות, ונתקעת במחשבה על פיסחות. אם בין סוס לנוצה אין ולא כלום, אז בין כנף, בין מניפת נוצות שלמה, בין שתיים כאלה, בין זוג כנפיים לבין סוס לא עומדת אלא הטיפשות. כמה לא-כלום פורשת מניפה שלמה של נוצות כשהיא נעוצה - כאילו צמחה שם - בין שכמות הסוס?! זוהי מידת הטיפשות. ושתי מניפות כאלה -  הסכלות כולה, זו שחוסמת את מבוא הפלאי במשאלתה להנדס את הטבעי באופן כמו טבעי; מבין השכמות...  חַשבוּ: הסוס שועט, הנשר ממריא, ומצירופם יִוָּדַע מה יֶעַשֶֹה כדי שהשועֵט ימריא ומרכבתו של אליהו תורם ותעלה לשמים... אבל אלה שקלו מנשרים וגַבְרוּ מאריות, לא כך הם גברו וגם קלותם מוצאה לא מכזו הנדסה.  

   שלנו, סוסי מרכבת אליהו, שלנו, לא היו סוסים מכונפים אלא הם היו סוסי אש, כפי שהיה אליהו עצמו אש, אדם שכל קיומו תבערה אחת גדולה. יש בכוחם של סוסים למסור, למסור הודעות, אך פראים  ככל שיהיו אין בכוחם לנסוק ולהמריא כי אין כוח נוסף על זה המופק בעת נשיאתם בעול כבד מגופם, או זה המושקע בשיא דהרתם על ארבע, אולי בעת קריסתם נוסף עוד כוח עצום, אך אז הם קורסים ולא נוסקים, הם נהדפים לאחור בבהלה נוראה, מתהפכים וקורסים, אבל אין הם נוסקים מעלה. את כל החיות חילצת מתוך המולת העננים. האור היה אדום. האור היה צהוב. ואז השמים כבר זהרו בירוק ובכל צבע ואת מרכבת האש העולה, ואת הסוסים גוררים אותה מעלה, איש לא ראה. אלישע כבר ישב מחדש על האדמה. הוא ישב ובהה אל הגוויות הזעירות, החיוורות, של ארבעה עקרבים רמוסים. מישהו פעם אמר שלעקרב הצהוב אין דם, שרק ארס זורם בו. זה לא נכון אמר אלישע. זה ממש לא נכון.

   שפי, אצטדיון, שיבולת, אורה, יונה ואִמָּהוֹת, אלה היו סוסי אש. לא הצלחנו לראות אותם, ובכל זאת נתנו להם שמות. בלי לראות.  הם נולדו - - ידענו את זה - - בלי כנפיים והם בערו. הם בערו כמו שבוערת בדידותם של פליטים; אש על פני המים. ואת הפליטים כן ראינו. חוקי העמים נשרפים על גופינו כנעורת, הם אומרים, אולי נמות מחר, אם לא אל מול גבעה, או על שפתו של נחל, אז בשולי כביש. הוא ניתק כשהוא רק מריח אש, פתיל הנעורת... 

   כזו הייתה מידתם של הסוסים. מידתם הייתה מידת הבדידות ההיא, של הפליטים,  והסוסים הללו בערו כמו אש על פני המים.  כשהנפט מוצת. גבם החלק היה מושלם ולו ארכובות ושכמות כלילי בניין. דמעות קינאה הן הורידו מעיניהם של אלה אשר בנו פעם את היפים שבמקדשים לאלים היפים והנהדרים שאינם באים ולא יחזרו.  לא חסרו להם כנפיים על כן גם נכי כנפיים לא היו, ומעולם לא היה להם כול צורך בכנפיים, כאלה שממילא אין להם ולא יהיו להם כל כמה שלא ירכיבו, יצמידו, ידביקו להם מחדש את המנגנון, את המכונה, אשר רק קצרי הדמיון וחסרי הלב סבורים אשר מבלעדיה אין נסיקה מעלה אל תוך השמים ישירות אל חיקו של היושב שם, מתוך הבערה ואחרי הרוח, אחרי הסערה, אחרי הרעש ואחרי האש כולה, בלא כנף, הם, סוסי האש, מצניחים את הנוסע ברכות שאין דומה לה אל החור העליון, אל לב קולה של דממה דקה. בדיוק כך זה היה עם אליהו, וכך אירע הנס: בעודם שוצפים בתוך ענני אבק לבן נפלה חבילת האש כולה, הסוסים והמרכבה, בין השניים, אליהו ואלישע, ההולכים בשביל ומדברים.

  אגרופים חופנים בבתי שחי, כך התהלך אליהו, איש מרי, ברגל ישרה וצעד רחב.  עמוקים מאגרוף היו הבורות הללו, שתי מערות בשורש זרועותיו, ציצית גמל מדובללת ריפודן וריחן מתעתע כריחן של תקוות. לו היו לו לאלישע תפילות נידחות, לו ידע תיקווה, שם היה מְשַׁכֵּן את ראשו הנלעג, במערה השמאלית, קרוב אל דופן ליבו של הקנאי כביר המותניים באדרת הכבשים המבאישה. פתאום התמוטטה ביניהם חבילת האש כולה, הסוסים והמרכבה. לפני שתפילה כלשהי קיבלה את צורתה, לפני שיכול היה אלישע לדמיין את הלמות ליבו של אליהו. גלמוד הוא היה אלישע, קירח ומקורח מן הנידחות שבתפילות. הוא היה איש יגע.  גם היגע מכל, המבוזה מבין המתבודדים כולם, יש לו את החור שלו, שם הוא מניח את צרור עצמותיו בשעות אפלה, שעות גשם ובוץ, שעות של שמש מכה. אלישע רק נע ונד, קירח. ועכשיו אלישע ראה את סוסי האש. זו הייתה מפולת.

   האדרת הצחינה כפגר וריח חמוץ נדף מן המערות שמשכן ראש לשומדם הן ולא מחסה, ואף צרור עצמות לא ישֵן או נוֹפֶש בהן, ופיתחן סתום באגרופים שגם אותם אפף סירחון תמיד, ועל השביל הצעידו שני האביונים האלה, בריון וביזיון, אליהו ואלישע, את  מכלול מיטלטליהם בעולם הזה; אליהו חופן עצמו באגרופיו ואלישע קירח מתפילות. חבלי שערותיו של אליהו סרחו אחריו בשבילים על פני כל הארץ, בין יהודה לישראל, בין ישראל ליהודה, מטה מהרי יהודה הלבנים הלבינו באבק ערוצי הנחלים היבשים היורדים לים המלח, בין עשבי הגליל וחלוקי מעינותיו, על חופי הכנרת ומצוקי קניונים, בשפלה, בפרדסי השרון, בנגב מחורץ ובמכתשי  המדבר, תמיד ירק וקילל כאשר משך ותלש אותם מתוך הסירה הקוצנית. זנוני המלך והמלכה עלו על שפתיו גם כשהתעסק בשערות ראשו ותמיד התעסק בהן, מוחץ כינים ומתגרד. אז התנפצה ארצה חבילת האש כולה, הסוסים והמרכבה, חבלי אליהו התלקחו באחת על פני השדה כולו, ככה נשרפים חוקי העמים על גופינו, כנעורת. כל התלמים בערו, אליהו ואגרופיו במערותיהם נעטף, ראשו תסרוקת גיצים, כל קשריו מתיזים, פקעותיו משתחררות, ואלישע הקטן, קירח ככף ידה של נסיכה, ענוג וחלש כמוה, נקרע על הסלעים. על האבנים שם שכב, שרוט, ובהה מתוך דמעותיו אל הסוסים הבוערים מריצים באפס מאמץ את הרכב הבוער ובו אליהו.

  מה שכבר נאמר על  כושר המסירה של הסוסים עוד לא נאמר.  רבע מיליון בני אדם עמדו באצטדיון ושרו  את מרכבת אליהו המתוקה כאשר שחקני ניו-זילנד האקה השחורים מסודרים על המגרש כראש חץ נהמו שבועות אבדון וחורבן, תקעו באגן, דפקו על ירכיים, חבטו זרוע בזרוע, גלגלו עיניים אל הלבן ואת הלשון לאוזן, מתקדמים בכריעות גורילה על פני המדשאה כשהם יורקים ומקללים את יריביהם, שורת שחקני המרכבה האדומים של אנגליה הניצבים מולם שלובי זרוע שרים עם ההמון המתנועע ביציעים, נועי, נועי ברכות מרכבה מתוקה.  לפני כן היה מה שאמר אליהו על המוות כי הוא ידע שבאה שעתו. ראשית הוא רמס את העקרבים ואז הוא אמר המוות תמיד מגיע בשעה חצופה ולכן הזיקית תמיד בזיקה לסביבה, הארנב נובר-רץ  וכשהיא כאילו צפה, אמר אליהו, הצפרדע  בעצם רק שוכבת על גבה והסיס כאשר הוא  מסתווה כמת, נופל, כנפיו אסופות ועיניו הזעירות פתוחות לרווחה, ואני, אמר אליהו, יוצא.  לא הספיק לומר שְׁעֶה אלישע, וטראח נפלה ביניהם המרכבה, ובנפילתה כבר נמסכה התבערה הסוסית בעננים והשעה החצופה נטרפה כליל.

  טס התשבי כמו בן סוסים, הוא טס כמו רוח בעת מרוצתו לפני מלכו הממהר בעגלה כל הדרך מהר הכרמל עד עמק יזרעאל כך רץ השעיר הזה, מותניו משונסות, האיש ששחט במו ידיו ארבע מאות וחמישים שקרנים, שקרן אחרי שקרן, בידיים, אליהו, שעיניו קבורות עמוק בחוריהן, וגבותיו קוץ על קוץ, זה היה אליהו, עבדו מר הנפש של אל קנא כביר, וידיד נפשו היה אלישע, הקטן, הקירח ככף ידה של נסיכה, ענוג  וחלש כמוה. ביניהם, על אחדות סודם האחד של החברים המטיילים בשדה, הנביא הרוצח ויורשו הקירח, שם, באמצע, נפלה מפולת האש, עטפה את אליהו כליל ואלישע הועף על הסלעים. שם שכב, שרוט, כואב, על האבנים ובהה מתוך דמעותיו אל הסוסים הבוערים הגוררים את הרכב הבוער ובו חברו אליהו. ואז נחו עיניו על ארבעה שרצים עלובים מעוכים בחצץ. אז ניתקה המרכבה מפני הקרקע והסוסים שעטו מעלה לשמיים ואת פניו של אליהו העומד במרכבה לא היה מי שיראה. אדרת השיער העצומה שלו כבר בערה על חגורתה וחבלי שערו התעופפו סביב ראשו מתיזים גיצים. הוא פשט את האדרת ובעודו מייצב את עירומו מלופף הלהבות במרכז המרכבה, נטה והשליך את האדרת הבוערת מטה, אל אלישע אשר נקבר כולו תחתיה עד אשר שב ועלה מתוכה.

If you get there before I do,

(Coming for to carry me home)

Tell all my friends I'm coming there too.

(Coming for to carry me home)

 

Swing low,

Oh', swing low,

Swing low

 and carry me home

6  אפריל  2015