לעברית גלול מטה

  Slingshot Girl

  video ↔ painting

  11.11.2004

  Gallery Gordon,Tel-Aviv

   

                        Galia Yahav talks with Tamar Getter

                                           (TimeOut, Nov. issue)

 

  Tamar Getter, of the majors of Israeli Art, is a guest at Gordon Gallery, in a new one-person show opening on the 11th 11. In recent years Getter has made a clear and brilliant transition to art that embraces the new technologies and Media, to side with her giant paintings (a transition which most of her peers have not managed to perform with such success) alongside her monumental paintings. This time she features an exhibition consisting of only two components; a long, narrow painting and a video work (8 min. editor: Karin Mendelovici). The video, one of the more beautiful and moving seen here in recent years, stands out in its quality as well as cultural and moral profundity, notably so in view of the disproportional inflation of video art in Israel. On the eve of the VideoZone Festival opening, within whose frame many video works will be shown in the Cinematheques and galleries, here is a brief conversation with Tamar Getter.   

 

Galia Yahav:

Your video work offers a close study of a woman who looks like a huntress, or an Amazon. The atmosphere ranges from a Western to a Kong Fu movie. This avenging girl, archaic-futuristic, who is this heroine?

 

Tamar Getter:

A girl with a slingshot. I think she is also wounded, or at least bruised. I extracted a few frames from an old karate movie entitled "Murder Masters of Kong Fu" and processed  them into an 8 min. video, depicting the girl aiming her slingshot at something outside the frame. My video is simple: the girl stretches the slingshot and I stretch the movie. There is also an animated sequence; the animation is grafted in.

 

G.Y.:

In fact the woman looks multicultural, she is everyone and no one. She is a tiger, a mask, then, for a split second she looks Palestinian, a Spanish, a Russian, an Indian...

 

T.G.:

And Chinese... she is a Chinese.

 

G.Y.:

The episode is one of self-defense.Is she rebelling?

 

T.G.:

Possibly, that too.

 

G.Y.:

Does she fight back?

 

T.G.:

She holds a primitive weapon in her hand. She aims, strikes accurately, thus rescuing herself.

 

G.Y.:

While watching the video, one feels as though she is an animal struggling to free itself from a trap.

​

T.G.:

I also felt that way about her. 

 

G.Y.:

Is her femininity significant?

 

T.G.:

Feminism is not the issue, if that is your question. Otherwise, of course it is important – she is exceptionally pretty, she is hurt, cast on the ground... it is dark... murky... The image is a classical one, as in a thousand legends and paintings. And this fact is significant because the picture on screen is almost frozen. One looks at her, at her alone. I was also fascinated by the fact that she slightly resembles the artists, Eti Jacobi and Yehudit Sasportas, to whom I dedicated the piece.

 

G.Y.:

The video is infused with tension of life and death, of killing.

​

T.G.:

the viewer encounters mainly her face, I think. There is a long time to meet her. The portrait evolves and unfurls like a landscape.

 

G.Y.:

To me it all seems to be focused on her expression of pain. In the end I would say there is a feeling of sexual ecstasy. 

 

T.G.:

I was also surprised. It is something that was revealed in the process of the frames' deconstruction. In the movie it goes fast, a split second; She closes one eye and shoots the stone. As first I thought of ending the work with the ultimate stretching of the slingshot, before the stone is launched, but then I decided not to hide the stone's target. Most of the work was to develop the landscape, the colors, the filters, and to work it all in very closely with the music. I tried to obtain a fantastic dimension, surreal.

 

G.Y.:

Why?

 

T.G.:

I wanted the real shot to suggest something mental as well - an image of intention, or aim. It draws attention to my action on the movie : the very particular choice of these seconds from the whole. Ultimately, the slingshot is some kind of an excuse, for painting, or for a drawing.

 

G.Y.:

The motto at the beginning of the video "NO WITNESS SURVIVES THEIR FISTS OF FURY", alludes to great violence, but the video, with its surprising ending, in fact contains a statement about the prevention of violence.

 

T.G.:

The motto appeared on the original videocassette cover, and I wanted it for my video as well. The girl in fact neutralizes death. Nobody is injured by her action. The video offers an infinitely delicate rescue.

 

G.Y.:

Are you interested in the in Martial Arts?

 

T.G.:

Yes, but not necessarily in their practice. I like the thought that in martial arts, much as in the visual arts, there is no real rival, or alternatively, you are your own rival. It is a journey of self-restraint. What one sights is an excuse for this inward journey. These basic idea is profoundly expressed in ancient as well as modern writings of the Samurais. For example, I did not know that most of the Samurais that made it to old age became painters or poets. The knight, the troubadour and the philosopher eventually become one figure. Life by the sword - their life - is what prepares the gist of it: artistic activity; the poem or the painting. They sound very much like the Greek and the Jewish sages: Know thyself; self-expression, continence, humility... In itself, the extreme Puritanism of the life by the sword does not advocate violence; it is almost possible to say that it advocates everything but violence. The great Samurai were interested in love and education.

 

G.Y.:

The action at the video's end is minor. The entire blow-up has been created in favor of a very tiny action. How does it meet the logic of your big painting which extends across the entire wall, it is a giant, isn't it?  

 

T.G.:

Indeed a 'giant', but a one erasable. You can blow on my 'giants' like on a field of stamens. The cliche whereby anything that is big is necessarily monumental, spectacular, or vanquishing is too deeply rooted. 'Big' and 'mighty' are not necessarily identical. I like airy space with very little, with virtually nothing.  As far as I am concerned a painting can go on a kilometer, as long as long as it is executed with a piece of chalk. There is such a thing -  A 'giant' but fragile as a dragonfly.

 

G.Y.:

Are you going to work blindfolded?

 

T.G.:

Yes, slingshot girl in action.

 

G.Y.:

What does blindfold painting mean to you?

 

T.G.:

It is a device; a type of intensification, condensation. Clearly it can easily become reduced to a meaningless trick. The moment of drawing as a corporal, physical recollection is of interest to me.

 

G.Y.:

What does it take?

 

T.G.:

It requires massive training, refining the ability to estimate distances, ratios. In the video too, the slingshot girl has to accurately formulate the distance between her and her target. She must master the entire space, otherwise she won't hit. The video and the painting set out to tell something about estimations, and exactitude. What does it mean to be 'sharp as a razor'?

 

G.Y.:

You mounted the 'blind' drawings on top of a geometrical shape reminiscent of pair of breasts. It consists of dozens of giant rings made of thousands of short, straight lines that you produce with a thin cord dipped in pigment, subsequently sniped against the surface, what is the guiding principle?

 

T.G.:

It is a simple technical procedure demanding precision, like making sukkah (booth) decorations on the Jewish Feast of Booths. Vis-a-vis notions such as originality, uniqueness, hand writing, my drawings are empty - this is the idea. The shape was built on my computer, deconstructed into rings, and sniped against the polyurethane sheet stretched on a wall. You could argue it is no more than a trick, just as the blind' drawings are hardly drawings.

 

G.Y.:

Can you make a slingshot from the polyurethane sheet?

 

T.G.:

I haven't tried. Maybe. At any rate, the work wishes to imagine such an option.

 

G.Y.:

What do you think is the difference, or the affinity, between sniped drawing and 'blind' drawing?  

 

T.G.:

The type of constraint to which I subject myself. Drawing with my eyes shut opens up and liberates the entire body, as opposed to work with the cord. In both cases, it is about precise targeting. Sighting is the business.  

 

G.Y.:

am I right in saying that you put control aside? The Surrealist games come to mind, as well as the concept of automatic writing. Is there a link between the surreal nature of the elusice scene in the video and the automation of the blindfolded drawing?

 

T.G.:

I don't think so. The surrealists believed that to give up control may release the subconscious, enable avoidance of the inherent codification of language, of dead, superfluous  "culturalism", and of anything that is regarded as a threat to creativity. The belief was that the pairing of automatism and chance will bring a hidden truth to light. I work with material with which I am familiar, a-priori predictable and given, material that has been studied and analysed in detail and prepared before the execution of the painting, My materials are kneaded like plasticine, in order to offer some excessive-sight. I am after this. Clearly the video scene is likewise known to us all, prior to viewing. It is familiar from every possible story: David and Goliath, as well as the Intifada. I think the slingshot tells us something else about expression and creation.

 

G.Y.:

So it is a conscious choice of cliche?

 

T.G.:

Yes. You may even say it is a  "foretold story." that I work with a broken record.

​

G.Y.:

You are a Dvir Gallery artist. Why are you showing at Gordon Gallery?

 

T.G.:

I was invited to curate an exhibition there, as part of Amon Yariv's initiative, "Artists Exhibiting Artists." I chose Eti Jacobi and Yehudit Sasportas. The idea was a joint work on a single wall based on a tale that I would tell or write for them. The exhibition was postponed for technical reasons. It will still happen. In the resulting interim, my exhibition, dedicated to them, was exhibited instead, all sides agreeing of course, and with Dvir's blessing. The Slingshot Girl evolved from earlier works, but it is also inherently influenced by the many conversations we led, by writing... On the whole by the stimulating encounter with their art and thought. I am happy to learn from them.

 

G.Y.:

I read the story you wrote for Sasportas and Jacobi. I'd like to quote an excerpt,  if I may:

" One of the most powerful things about martial arts is that over the years you identify with your tools, in the sense that they become part of you, an extension of your body. Here-by is the value put on the sword, and the numerous ceremonies surrounding it. Not the sword is of importance but getting ready is; preparing your life, that is, your readiness to make of your body that which the sword marks in potential. Your command  of your life should be the skill pictured in the sword".

​

נערת רוגטקה       

וידאו  ↔  ציור       

11.11.2004       

גלריה גורדון, תל אביב       

​

גליה יהב משוחחת עם תמר גטר    

(גליון נובמבר ,TimeOut)       

    

  תמר גטר, מבכירות האמנות הישראלית, מתארחת  בגלריה גורדון, בתערוכת יחיד חדשה שתיפתח ב- 11.11.  גטר ביצעה בשנים האחרונות מעבר חלק ומבריק לאמנות שכוללת את הטכנולוגיות והמדיות החדשות, לצד ציורי הענק שלה (מעבר שרוב בני דורה לא הצליחו לבצע בהצלחה כזו). הפעם תציג תערוכה שמורכבת משני אלמנטים בלבד: ציור צר וארוך ועבודת וידאו (8 דקות, עריכה: קארין מנדלוביץ'). עבודת הוידאו, מהיפות והמרגשות שנראו כאן בשנים האחרונות, בולטת  באיכותה ובעומקה התרבותי והמוסרי שלה, גם בהקשר לאינפלציה הלא פרופורציונלית של תחום הוידאו-ארט בארץ. ערב פתיחת פסטיבל ה'וידאו-זון', במסגרתו יוצגו בסינמטקים ובגלריות מספר רב של עבודות וידאו', להלן שיחה קצרה עם תמר גטר.

 

גליה יהב:

הוידאו שלך מציע מבט קרוב על אישה שנראית ציידת, מן אמזונה. האוירה נעה בין מערבון לקונג-פו. זו מעין נערה נוקמת, קדמונית-עתידנית. מי הגיבורה הזו?

 

תמר גטר:

נערה עם רוגטקה. אני חושבת שהיא גם פצועה, חבולה בכל אופן. הוצאתי פריימים בודדים, מתוך סרט קרטה ישן בשם  'רוצחי הקונג פו', ואותם עיבדתי לוידאו של שמונה דקות, בהן רואים את הנערה מכוונת רוגטקה על משהו מחוץ לפריים. הוידאו שלי פשוט: הנערה מותחת את הרוגטקה ואני את הסרט. יש גם חלק מצוייר, האנימציה שתולה פנימה.

​

 ג.י.:

לאישה יש מראה רב-תרבותי, היא כל אחת ואף אחת. היא נמר, מסכה, לרגע נראית פלסטינית, ספרדיה, רוסיה, הודית או אינדיאנית...

​

ת.ג.:

 וסינית… היא סינית.

​

 ג.י.: 

האפיזודה היא של הגנה עצמית. היא מתקוממת?

 

ת.ג.:

אולי, גם.

 

 ג.י.:

היא משיבה מבט ומלחמה?

 

ת.ג.:

היא אוחזת כלי נשק ידני. היא מתכווננת, מדייקת, ומצילה את עצמה.

 

 ג.י.:

במשך הצפייה מתקבלת הרגשה שהיא מן חיה שמשתחררת ממלכודת.

 

ת.ג.:

גם לי הייתה מחשבה כזו לגביה. 

 

 ג.י.:

יש חשיבות לנשיות שלה?

 

ת.ג.:

אני לא עוסקת בפמיניזם, אם זו השאלה. אבל כמובן חשוב – היא יפהפיה במיוחד, היא פגועה, מושלכת על הקרקע… חושך…אפלה…זה דימוי קלאסי כמו באלף אגדות וציורים. וזה חשוב כי התמונה על המסך קפואה כמעט. מסתכלים עליה, רק עליה. הקסים אותי גם שהיא דומה מעט לאמניות אתי יעקובי ויהודית סספורטס שלהן הקדשתי את העבודה.

 

 ג.י.:

הוידאו רווי מתח של חיים ומוות, של הריגה.

 

ת.ג.:

אני חושבת שההתוודעות של הצופה היא בעיקר אל הפנים שלה. יש המון זמן לפגוש אותה.  הפורטרט מתפתח ונפרש כמו נוף.

 

 ג.י.:הכל נראה לי ממורכז וסחוט אל הבעת הכאב שלה, ובסוף יש הרגשה של אקסטזה מינית ממש.

 

ת.ג.:

הפתיע גם אותי, זה משהו התגלה בתהליך הפירוק של הפריימים. בסרט עצמו היא פשוט עוצמת עין ויורה את האבן. חשבתי בתחילה לסיים בגבול מתיחת הרוגטקה, לפני שחרור האבן. ואז החלטתי לא לוותר על מי שהאבן מיועדת לו. עיקר העבודה הייתה בפיתוח של הנוף, של הצבעים, הפילטרים, בבנייה המדוקדקת עם המוזיקה. נסיתי לשחרר ממד פנטסטי, ממש סוריאליסטי.

 

 ג.י.:

למה?

 

ת.ג.:

רציתי באפשרות שזו תהיה גם לא יריה ממשית, אלא מנטלית. תמונה של כוונה, או התכוונות. זה משהו שמפנה את המבט אל הפעולה שלי על הסרט; שליפת השניות האלה מתוך מכלול של סרט שלם. הרוגטקה היא מן תרוץ כזה, לציור, או לרישום בסופו של דבר.

 

 ג.י.:

המוטו שמופיע בתחילת הוידאו : no witness survives their fists of fury, מרמז לאלימות גדולה, אבל בוידאו, עם הסוף המפתיע יש דוקא אמירה על מניעת אלימות.

 

ת.ג.:

המוטו הופיע על עטיפת הסרט המקורי, ורציתי בו גם לוידאו שלי. הנערה בעצם מנטרלת מוות. אין נפגעים מן הפעולה שלה. הוידאו מציע פעולת חילוץ עדינה עד אין קץ.

 

 ג.י.:

את מתענינת באומנויות לחימה?

 

ת.ג.:

כן, אבל לא כספורט דווקא. למשל מעניין אותי לחשוב על כך שבאומנויות לחימה כמו באמנות פלסטית אין באמת יריב. או שאת עצמך הוא היריב. זה מסע של כיבוש-עצמי. הדבר שעליו מתכוננים שווה כתרוץ למסע הזה פנימה. הרעיון הבסיסי הזה מופיע בניסוחים מרהיבים מאוד בכתבי סמוראים עתיקים וגם מודרניים. לא ידעתי למשל שרוב הסמוראים ששרדו עד גיל מבוגר הפכו לציירים או למשוררים. בסוף האביר, הטרובדור והפילוסוף נעשים דמות אחת. הם פרשו את חיי החרב שלהם כמה שמכונן את העיקר – את העשייה האמנותית, השיר או הציור. הם נשמעים כחכמי יוון או כחז"ל: דע את עצמך, ביטוי עצמי, איפוק, ענווה. גם הפוריטניות הקיצונית של חיי החרב עצמם אינה מכוונת בסופו של דבר אל אלימות. כמעט אפשר לומר שמוצע בה הכל חוץ מאלימות. הסמוראים הגדולים התעניינו באהבה וחינוך.  

 

 ג.י.:

הפעולה בסוף הסרט היא קטנה. הבלואו-אפ כולו נעשה  על פעולה מאד קטנה. איך זה מגדיר לך את ההגיון של הציור שמתפרש על פני כל הקיר – הרי הוא ענק?

 

ת.ג.:

ענק אבל מחיק, כמעט ואפשר לנשוב עליו כמו על שדה אבקנים. הקלישאה לפיה כל  דבר גדול הוא בהכרח מונומנטלי, ספקטקולרי ומדביר מושרשת מדי. אין זהות הכרחית בין הגדול לעוצמתי. אני אוהבת מרחב עם מעט מאד, כמעט כלום. ציור, שיארך מצדי קילומטר, אבל שיהיה עשוי בגיר. יש דבר כזה - ענק אך שברירי כשפירית.

 

 ג.י.:

את הולכת לצייר בעיניים עצומות?

 

ת.ג.:

כן, את נערת הרוגטקה בפעולה.

 

 ג.י.:

מה זה לגביך ציור בעיניים עצומות?

 

ת.ג.:

סוג של העצמה, דחיסה. ברור כשמש שזה בקלות יכול להפוך לטריק חסר כל ערך. מעניין אותי הרגע של רישום כמן הזכרות גופנית לגמרי.

 

 ג.י.:

מה זה דורש ממך?

 

ת.ג.:

אימון רב. שכלול של יכולת לאמוד מרחקים, יחסים. גם בוידאו נערת הרוגטקה צריכה לנסח במדויק את המרחק בינה לבין מישהו, את המרחב כולו, אחרת היא לא תקלע. הוידאו והציור באים לספר, או להראות משהו על אומדנים ודיוק. מה פירוש חד כתער?

 

 ג.י.:

את 'הרישום העיוור' את מבצעת על גבי צורה גיאומטרית דמוית זוג שדיים הבנויה מעשרות מעגלי ענק עשויים אלפי קווים ישרים קצרים שאת יוצרת באמצעותו של חוט טבול בפיגמנט, שנצלף אל הבד. מה העיקרון המנחה?

 

ת.ג.:

זו עבודה מכנית פשוטה שתובעת דיוק. כמו להכין קישוטים לסוכה. העקרון הוא שזה לא רישום בעל ערך עצמאי. ביחס למושגים כמו מקוריות, חד-פעמיות, או כתב-יד, התרשימים האלה ריקים. הצורה נבנתה  במחשב, פורקה לטבעות נצלפה אל משטח הפוליאורטאן שמתוח על קיר. תוכלי לטעון שזה טריק,  כמו שהרישום העיוור לא מחזיק הרבה כרישום.

 

 ג.י.:

אפשר לייצר מהפוליאורטן רוגטקה?

 

ת.ג.:

לא ניסיתי. אולי? בכל אופן העבודה מבקשת לדמיין אופציה כזו. 

 

 ג.י.:

מה בעיניך ההפרש, או היחס בין רישום צלוף לרישום העיוור?

 

ת.ג.:

סוג המגבלה שאני נוטלת על עצמי. הרישום בעיניים עצומות פותח ומשחרר את כל הגוף, הפוך לעבודה עם החוט. בשני המקרים כוונון הוא העסק.

 

 ג.י.:

את מזיזה הצידה את הבקרה, לא? משחקי הסוראליסטים עולים בזכרון, כמו גם כתיבה אוטומאטית. האם יש קשר בין הסוריאליזם של הסצינה ההזויה בוידאו לבין האוטומציה של הציור בעיניים עצומות?

 

ת.ג.:

אני חושבת שלא. הנחת העבודה שלהם הייתה שחוסר הבקרה מחלץ את התת-מודע, מאפשר לברוח מהקידוד של השפה, מ'תרבותיות' עודפת, מתה, וכל מה שמוחזק כחונק יצירה. רצו להאמין שבצרוף של אוטומטיזם ואקראיות תתגלה אמת רוטטת. אני עובדת על חומר שידוע לי, צפוי ונתון מראש על בוריו, חומר שעובר ונותח ונלוש כפלסטלינה, כדי להראות אותו באיזו ראיית-יתר. הרי באופן די ברור גם הסצינה של הוידאו ידועה לכולנו מראש, לפני הצפייה. היא מוכרת מכל סיפור אפשרי; דויד וגולית כמו גם אינתיפאדה… נדמה לי שהרוגטקה מספרת משהו אחר על ביטוי ועל 'איך יוצרים'.

 

 ג.י.:

כלומר זו בחירה מודעת בקלישאה?

 

ת.ג.:

כן. ואפילו יותר מ'סיפור ידוע מראש'. אפשר לומר שאני עובדת עם תקליט מקולקל.

 

 ג.י.:

את אמנית של גלריה דביר. מה פתאום גלריה גורדון?

 

ת.ג.:

הוזמנתי לאצור שם תערוכה במסגרת היוזמה  של אמון יריב, 'אמנים אוצרים אמנים'. בחרתי באתי  יעקובי וביהודית סספורטס. הרעיון היה עבודה על קיר משותף על בסיס מעשיה שאספר או אכתוב להן. זה עוד יקרה. התערוכה נדחתה מסיבות טכניות ובחלל שנוצר נכנסת התערוכה שלי בהסכמת כל הצדדים ובברכתו של דביר, והיא מוקדשת להן. נערת הרוגטקה התפתחה מעבודות קודמות שלי, אבל לא פחות מכך היא קשורה בעניין, בשיחות, כתיבה ומפגש מאוד חזק באמנות שלהן ובמחשבה שלהן. אני שמחה ללמוד מהן. 

 

 ג.י.:

קראתי את הסיפור שכתבת לסספורטס וליעקובי וברשותך אצטט ממנו קטע:

"אחד הדברים הכי חזקים באמנות לחימה הוא שבמשך השנים את מזדהה עם הכלים שלך במובן זה שהם נעשים חלק ממך, המשך הגוף שלך. מכאן הערך שנותנים לחרב, וכל הטקסים מסביבה. ברור כי לא החרב חשובה אלא ההתקדשות שלך מול החיים שלך, כלומר הנכונות שלך לעשות מהגוף שלך את מה שהחרב מסמנת בפוטנציאל שלה. השליטה שלך בחיים שלך אמורה להיות היכולת הזו, שהחרב היא התמונה שלה".

 

 

 

 

  

.