דברים על  2 GO

תמר  גטר

אפריל, 2010

 הדרכה מול הציורים במוזיאון ת"א

 

 

   התפנית שעשיתי בעשור האחרון מציור קונבנציונלי להצבות ציור חלליות קשורה בהעצמה של זיקת העבודה שלי לצילום ולקולנוע. באופן לא זהיר ניתן לומר שאני מציירת סרטים "קפואים", באופן עוד יותר בלתי זהיר, אפשר לומר: מציירת מסכים שקפאו. ברור למה "לא זהיר" – כי המתנהל בתוכינו אינו סרט ואינו מתרחש על מסך.

 (גם אם שכחנו...   השימוש במילה 'קטע'  נפוץ במיוחד בסלנג היומיומי: "הקטע שהיה לו אתמול בבנק", "הקטע שיש לי עם הבחור הזה", "הקטע -- עם מס הכנסה..." "הקטעים שהלכו במסיבה..."  העניין הוא בזה שהחיים אינם בדיוק מאורגנים בקטעים או במקטעים, ואפשר שמעצם עצמותם הם אף אינם מאורגנים כלל. על כל פנים: ברגע שחושבים על כך, מה שעשוי להחשב כמאורגן בהם, אינו שאלה פשוטה, ואין היא מובנת מאליה כלל וכלל.)

 

אפשר לומר שזו נקודת פתיחה מסוימת, עבורי.  העבודה שלי בוודאי קשורה לפעולות עצורות, או לעצירה.

  איבון של פעולה ויותר מכך אולי גורלה של פעולה להתאבן, הם בלב הצבות הציור הגדולות, ובסופו של דבר כך הוא גם בעבודות הוידאו שלי, אשר הן לפחות, באופן ממשי "מסכים שקפאו".

אני עוסקת ב'חתיכות', בפרגמנטים, בהבזקים, בבדיקה, פריסה, של סמיכויות אפשריות, הצבעה על נזילות של סמיכויות זמניות, טווחי אסוציאציות... מידת הגמישות שלהן.

   

פיזית, זהו ציור של אומדנים, הערכות מרחקים, קביעת מיקומים, מחשבות על קנה-מידה, כילים, גוף מבצע.

   אני חושבת שאני מנסה לברר פוטנציאל של מבניים רטוריים. (לציור-רצועה, או ציור-שרשרת, כלומר ציור מחובר כמו GO2 , אני קוראת מבנה רטורי. לציור בודד יש מבנה רטורי אחר.) ואני אומרת 'פוטנציאל של  –',  בגלל האופי הארעי, הזמני, הרגעי, של הציורים. ובגלל המשמעות שנושאות על עצמן  פעולות המחיקה והחזרה, או העשייה מחדש של 'אותו דבר', שהן פנימיות למתודה של העבודה שלי מהשנים הראשונות, גם במבנה החשוף של העבודה, (מה שרואים בה, בעין) וגם בדרך אליה, במה שמכין אותה.  (למשל האופן בו אני לומדת צורה כלשהי מאות פעמים עד לביצוע שלה; אופן שדורש מחדש את המושג תרשים הכנה, או תוכנית ל- במובן זה שקשה לומר שהוא מכין עבורי משהו. להפך: הוא מטיל אותי אל הפעם הבאה כאל פעם ראשונה. )

 

   

מן הסתם מכאן עולה השאלה שאני נשאלת על ידי הצופים לגבי היצירה 2 GO, (אשר על שמה גם שם התערוכה כולה): מדוע ציור-רצועה? לשם מה ל'חבר' ציורים שונים ואחרים זה מזה, לציור 'אחד', מדוע לא לצייר יחידה ועוד יחידה, "רגיל"...

תשובה אחת אפשרית:

כי חתיכות של רצף, כי רצף חתוך, כי חתיכת רצף, כי חיתוך של חתיכה, כי חתיכה של חיתוך, כי לא חתיכה של אי-רצף, כי לא חיתוך של אי-חיתוך, כי אי-חתיכה של חתיכה, כי חתיכה של אי- חתיכה של אי-רצף ברצף לא חתוך שנחתך....

כי כל אלה הן בדיוק התכונות מהן עשוי הציור  GO2.

 

. 

משאלות כאלה, של חלק ושלם, פרגמנט ורצף, אני מגלה עניין במשפט של הסופר הצרפתי ריימונד קנו

         “History is a flow that does not move.”

(מתוך הנובלה אשר שמה הוא  "הימים האחרונים".)

"ההיסטוריה היא זרם שלא זז".  זרם -  - שלא זז.

 

 אפשר לומר שכבר השם "תל-חי"  - תל----- חי, ( תל: לא זז, חי: זרם) מקפל בתוכו ורומז לפרובלמטיקה כזו, בוודאי לפרובלמטיקה כזו של צייר: אדם, חי בזמן,  בעל גוף, אורגניזם מתכלה שהולך ומתחסר, אל מול הבד שלו, שהוא, ליטרלית, משולל כל תנועה, וכחפץ, הוא עקור פיזית, מכל זמן, (גם אם לא באופן טכני, הרי גם ציורים מתכלים בדרך זו או אחרת).

    אז מה הוא הזמן, מהם החיים ומהי תנועה מול החפץ הזה, הדומם, השותק והמקובע?

 

אבל להכרזה "ההיסטוריה היא זרם שאינו זז" יש תהודה מרחיקה הרבה מעבר לאמנות כלשהי, ועיקר כוחה בזה שהיא בכלל מחוץ לאמנות. רק מתוך כך היא עשויה לפגוש אותי מול הציורים שאני עושה.

 

אין לכרונולוגיה ולקשרים סיבתיים  - זה "היסטוריה" - את הכוח לארגן את המציאות, את החי, את הנידף, את מערבולת הקולות והמראות המרשרשת שהיא בתוך כל אדם ואין לה כיתוב, תיערוך, תיעוד מוצלח. אין סיפור. אין נאראטיב. או: יש אינספור סיפורים, אינספור נארטיבים. רסיסים שלעולם לא יצטרפו לכדי שלם כלשהו; מעגלים שלעולם לא יסגרו...

   בציורים שלי מעגלים אינם מטאפורה, זה ארוע נוכח, וזה מצב.

 

אם כך:ה"זה" של הנוכח (בין אם מולך ובין אם בזכרונך)  נדון להתמוטט מעיקרו מול שיחזור, מול סיפור. הוא קרוס מלכתחילה, ואם רוצים לדמותו למבנה, הרי שהוא מראש חורבה. הוא הדבר (ולמעשה אף אינו "דבר" כלל) אשר מראש שב ומתמוטט בכל ניסיון אירגון: אנחנו מול חיינו, אנחנו מול זכרונותינו. אנחנו מול עכשיו. אנחנו מול זה.

 

מכאן, אולי,  עשויה להתבאר טעמה המפוקפק של השיחה הרווחת אודות ה"דימויים" של הציור כביכול הם נמצאים בעולם לפניו, קודמים לו, כאילו הם באים מ'חוץ' כלשהו אל תוכו, ופה הם יעברו "עיצוב", "עיצוב אמנותי" כלשהו. אפילו בציור דתי, תלוי טקסט או מיתוס, הצייר והציור אינם, ולא היו מעולם יבואני 'דימויים'. ארוע הציור ואקט הציור הם אחרים מיסודם. אבל לימדו אותנו כך, וסרסו את המבט שלנו באמנות.

 

   משום ש"דימוי", אם רוצים לחשוב את המושג הזה בנבדל ממה שהוא עשוי לציין כמחסן של סכמות (ו/או נורמות), הוא קיום כלשהו שהינו יותר מייצוג ופחות מדבר, כמו שאומר ברגסון. מחשבה זו מונחת על הרעיון, וצריך לומר על ההנחה, שיש מציאות של רוח, ויש מציאות של חומר.  הזיכרון הוא חיתוך ( intersection ) או הצטלבות של רוח (mind) וחומר.

 

"תל-חי" ו-"2GO"  הם שמם של ציורים – מבפנים; הציור הוא-הוא 'תל-חי'.... אני רוצה לומר: במיטבו, בסיכוי שלו... בתשוקה שלו... בתשוקה שלו ל"היות". "להיות" – קרי – מה שהינו מחוץ להיסטוריה או לא בהיסטוריה: מחוץ ל"היסטורי" – כלומר - "לא בסיפור". התשוקה "להיות" כרוכה בהכרה ב"לא מסתפר", במה שאינו נותן עצמו למעשה סיפור.

כך, אבל הציור אינו אלא ניסיון "סיפור", ניסיון אירגון, ניסיון סידור!  הרי איפא הפאראדוקס הפנימי לו: אפשר לומר שהציור תמיד רוצה להיות מה שמעצם עצמותו  - אינו. אז: תל/חי.  והסיכוי? היכן ממוקם הסיכוי במצב שכזה? האם כאשר הציור יצליח לחשוב משהו אודות עצמו, "לראות את עצמו", ל"ראות לעצמו"??.... לי נראה שאם ציור מצליח לי אז הוא: תל-חי. אם הוא לא מצליח, אז הוא רק תל. מרבית הציורים בעולם אינם אלא תל.

 

ציורי תל חי אינם דוקומנט היסטורי ואינם קומנטר היסטורי. ציור מעיקרו, מיסודו, הוא לא זה ולא זה.

ומה קורה כאשר ציור שאינו זה ואינו זה, נדרש לארוע היסטורי? כאן מיד הוא מותקל בעצמו, בגופו, ואני מצידי – בגופי. וככה אנחנו תקועים זה מול זה: גוף מול גוף. במפגש הזה, אולי, יווצר דימוי.  יווצר, אולי, זה שהינו יותר מייצוג ופחות מדבר.

 

במובן מסוים אפשר לומר שמפה הכל מתחיל - לזוז. מפה נפתח המשחק של הציור שלי.  זה המגרש שלו.  לכן גם הכנסתי לתערוכה הזו מיני רטרוספקטיבה של מחזור תל-חי, שנעשה בין 1974 ל- 1978.

 

כדאי שאומר לכם שאין זו תערוכה רטרוספקטיבית, אלא מבחר של רעיונות או מחשבות פעילות בעבודה שלי לאורך השנים. 

 

 כמו שהשם "תל-חי" כתוב ממש בתוך הציורים, גם השם " GO" כתוב בתוכם, בהרבה מהם. לא רק באלה שכאן, בתערוכה הזו.

 

 

דוגמא:

כבר בשביל לכתוב במכחול, ברצף חלק, זורם, פשוט, מדוייק, בלי נזילות וכו' וכו', מילה כה קצרה כמו GO, ובאותיות גדולות:  G ו-אז O , צריך לפתור בעיות: המכחול גורר צבע בצורה מוגבלת, הצבע אוזל לפני שאני מסיימת את הצורה, את התנועה שתבצע אותה... באמצע ה-G כבר הלך לו ה- G ואיתו כבר הלך גם הGO. אומר זאת כך: הציור מודיע מתוכו: זוז, לך קדימה, הלאה,  וכבר הוא -  "תקוע".  כבר עצירה, כבר אין קדימה, כבר עולה השאלה איך לזוז הלאה? כבר עיכוב, כבר קיבוע, כבר חיתוך, כבר תפר, כבר פיסוק... כבר חלוקה... כבר חזרה....כבר הגוף שלי וכבר חומר גוף הציור הם במפגש משונה. אני עמלה להציג, להנכיח את המפגש הזה.

 

הנה ה-G.  ה-G הזה מורכב משלוש תנועות מכחול; הישר הרוכב על העקומה של מחצית העיגול הוא מחסום ממשי: הסוף של מחצית העיגול. מה שלא יאפשר לעיגול הזה להתגלגל.

 

הייתי אומרת שכל הציור שלי, משנות ה70 ועד עכשיו, כולו בנוי וניזון מן המבט שלי  על כגון זה, ומן ההצגה של אירועים פשוטים כאלה. הנה, זה הדבר אשר אותו אני עושה ומראה; ממציאה אירועים ציוריים מאוד פשוטים, ותוהה עליהם.  העבודה תוהה עליהם.

 

אני לא אוהבת ציור שכבות, ציור מצפין, "מבושל", אני אוהבת ציור של שיכבה אחת, של קו צף, אשר הכל בו שילדי ודקיק ככל האפשר; קרום בדרגת אפס, נטול כל עומק, מחיק...  משטח הציור שלי תמיד מאופס כלפי פעולה ראשונית: מישהו אמר לי: מכה (מדוייקת) ול"ברוח". 

 

ואין סיפור. התנועה היא של הצופה. הצופה מותקל בשאלת התנועה. בשאלת תל/חי.

 

אבקש את הקשבתכם להערה נוספת:

   עוד דבר מה, אולי מופשט מעט,  אודות היחסים בין רעיון ופעולה.

        אם שמים לב לכך מתגלה מיד כי בין הדיבר האלוהי "יהי אור", לפעולה האלוהית "ויהי אור" אין רווח. או בואו נאמר, גודלו של הרווח הזה הוא מזערי כגודל האות 'וו'.  המשפט מספר בראשית הוא גרנדיוזי במה שהוא פותח ובמה שהוא חותם: אני חושבת עליו כעל פלא האוצר בתוכו את כל הקינאה האפשרית, את התשוקה ואת כל  היקף הקנאות שהייתי רוצה - - ומי לא היה רוצה  - - להכיל; איך לצמצם במידת האפשר את הפער בין רעיון ופעולה.

   במצב שלנו, האנושי, אלוהי זה לא יהיה אף פעם: בגלל הגוף. הגוף, גוף בחלל, גוף בפעולה, הוא המדריך את הציור שלי לאורך השנים. הייתי אומרת שרוב המחשבות שלי בציורים הן אודות גוף.  וכך זה גם במישור המיידי  -  מה רואים, מה שקרוי  בהבנה השיגרתית ה"דימוי": ובכן, בדרך כלל רואים אצלי יחס כלשהו בין גוף ומבנה. "גוויות וגביעים"  עוסקת ממש בגוף – גווית אדם, ובגוף גיאומטרי – הגביע; גוף וגופה. כל מחזור תל-חי, גם הוא הסתובב כולו על הציר הזה של גוף ומבנה, היו כאלה שאמרו; חירבה וחירבה...

 

אבל, כאשר אני אומרת אודות הגוף (או הגופניות)  ש'אלוהי  לא יהיה אף פעם', אין בכך כל מחשבה על מקרה הגוף כסיפור אכזבה, או מפלה, גם לא כסיפור התגברות. להפך, הגוף אינו מאכזב כלל. באף מצב שלו!  לא ביופיו ולא בכיעורו, לא בשלמותו ולא בפגימתו, לא בחיוניותו ולא בכלייתו.  בעולם שלנו הכיעור, הפגימה והכלייה הם זוועה. לא כך בציור שלי.  ב"אף מצב שלו אינו מאכזב"  אני משקיעה טירחה עצומה - -  את כל ההמצאות שלי,  פחות או יותר, אלה שמתיחסות לכילים ולאופנים איתם אני עובדת, אלה שמתיחסות לגדלים של הפורמטים וגם של הפיגורות שעליהם, אשר מולם אני מעמידה את הגוף המצייר - - .   כל מיני המצאות...  אשר אותן – עלי לציין בהבלטה - מרבים לפרש  בצורה המהופכת ביותר להבנה שלי אודות  גוף ורוח.  

 

גם אם אינו "אלוהי", גם אם אינו מסוגל לדיבר האלוהי, הגוף אינו מאכזב. כלל לא בזה הענין. הגופני מנסח דרש אודות היופי. הוא שווה כמנוע, כמדחס הרוח. בכך הוא מעניין אותי.

 

יש דרש פופולרי כזה: שהעולם נברא בפה. באיבר הזה, כמו גם בשתי אותיות אלה: ב'פ' וב'ה' שהן גם מקופלות האחת בתוך השנייה.

 

 

"ההיסטוריה היא זרם שלא זז" היא ביטוי של אוזלת יד כמו גם של תשוקה אל קיפול ה'פ' וה'ה'. כאן, בקיפול הזה, כשאין שום רווח בין בורא לבריאה, ממוקמת שאלת היופי. משהתמקמת כאן – וזה רגש, לא פחות ולא יותר מרגש - נוחתת עליך קיללת ההיסטוריה וסגולתה. כך מגלה הגופני את מרחב הדרשה שלו. האמנות נעשית מול ה'פ' ומול ה'ה', ומתוך כך היא רואה ל'היסטוריה' ול'היסטורי' את ערוותם.

 

פעם, אמר אריך רוהמר, במאי הסרטים, שמה שמקסים אותו הוא מה שמשחרר אותו מן הכפייתי, כלומר, מצדיק את הכפייתי בכך שמבסס יחס בינו לבין העולם – יחס שהצורך שלו יכול להתגלות רק באמצעות רגש ליופי.

בינו לבין העולם, לא בינו לבין עצמו. הנה דברים כלבבי!

 

 וזו ההערה האחרונה שלי לערב זה:

שכל הציורים הללו אכן אינם אלא אודות יופי.  אני לא בטוחה שאני מזהה תאווה אחרת מול ציור. כל הניסיונות להזיז את השיחה אודות ציור, או בכלל אמנות, למחוזות אחרים, נראים לי חלקיים או שיקריים.  אם הציור מבקש אחר המטאפיזי אין לו כל ברירה אלא להשתקע באסתטי. (וכדאי שאהיה מובנת לחלוטין: ה"הוצאה להורג" של גויה זה להשתקע באסתטי.  ה"אסלה" של דושאן – כנ"ל... במילה 'אסתטי' אין כוונתי ל'נחמד לעין', כוונתי, לכל הדברים אודותם שוחחתי אתכם הערב.)

 

   אסכם במילים ספורות:

       בתוכי רעש, מערבולת – בליל מראות וקולות. אני עוסקת בפרגמנטים, בהבזקים.  הציורים שלי הם כמו נסיונות "עריכה", (והאם מותר לי, או: האם אני אנוסה להשתמש במילה הזו מתחום ה'היסטורי'??) הם בדיקה, פריסה של סמיכויות אפשריות, זמניות. 2GO כמו תל-חי, הוא עיסוק במבנה – במבנה רטורי אפשרי לי.  ציורי אינם אלא המצאות רטוריות הרוצות בכל מאודן להיות יפות.  והסיכוי שלהן להיות יפות הוא הסיכוי שלהן לא להיות בהיסטוריה.