אודות  יכול למבטם של מליונים 

תערוכת יחיד מוזיאון חיפה 1999-2000

  

 א.

שחק אותה שוב - סיבוב ראשון

 

יצירה זו התחילה עם סיפור, צעצוע ילדים ותצלום קולנועי.

הסיפור, "רעידת אדמה בצ'ילי", הוא של קלייסט, הצעצוע -  ספירוגראף, הוא כלי

פלסטיק קטן לציור רוזטות, והתצלום של השחקן קארי גראנט נלקח מתוך הקומדיה

ההוליוודית של לאו מק'קארי "האמת הנוראה".

 

   את הסיפור כתבתי לפי הזיכרון שלי אותו. את הצעצוע מסרתי

לבית חרושת וביקשתי שיעתיקו ויגדילו אותו למידת ענק, כזו

שתאפשר לי ציור של רוזטות שגודל הרדיוס שלהן יותאם

למידות גופי, ו/ או יהיה גדול ממנו כך שאוכל, באופן ממשי,

'לחבוש' או להרכיב את הספירוגראף עלי, כמן גלגל סד,

והיד תאולץ מכנית לצייר צורות סימטריות מושלמות.

את התצלום הקולנועי ציירתי בעזרת מכחולים, סכין ומגב, 

עשרות פעמים על גבי חמישה לוחות שכל אחד מהם מראה

לצופה את הראש האחרון שצויר עליו, זה שבו החלטתי

להפסיק לשנות את הלוח. גם  תהליך  עבודה זה מערב מידה 

של מכניות, ומקריות. גרירה חוזרת של הצבע כמו כל מחיקה

נוספת מביאות עימן אינפורמציה חדשה בלתי צפויה.

 

    

טקסט, צעצוע ותצלום - שלושה רדי-מיידס עשויים מחדש, ואני יכולה לתאר אותם גם  כשלושה רדי מיידס זכורים, ואפילו זכורים גופנית.

 

   חיוכו של קארי גראנט הוא חיוך בשחור-לבן, קורן. הוא מופנה לכולם ושייך לכולם מתוך שייכותו למסך, לבד ולבדים. לפחות לרגע נדמה לי שקסמו נובע מהיותו 'לא מסובך' באופן פנטסטי. תהליך העבודה חשף דברים פחות פשוטים ויותר חמקמקים. ועדיין הוא משדר לי מעשייה שלמה אודות דברים העשויים ללא פגם, אודות הצלחה וזוהר. ועוד סיפור על הגינות ומהימנות, ובנוסף לכך זהו גם חיוכו של 'מייסטר' גדול, חיוך מן המקום המשוער של אמן מן השורה הראשונה, מומחה, אלגנטי ובעל סמכות. על כל אלה חיוכו הוא גם 'חיוך זקן', נושן, מוכר. אני צופה בו ובה בעת מזהה אותו מתוכי, כחיוך שבא ממני, 'שלי'. יש בו גם משהו שמאלי, סוטה או מעוקם.

  הרעיון שלי ל'הפיק' אותו מחדש,  'להוציא' אותו מן הבד באמצעות ציור במגב וסכין, משחק על קשת הקונוטציות האלה.

 

    ענין כזה של הגדה ורה-הגדה השפיע על הבחירה לספר מחדש סיפור כה מושלם כסיפורו של קלייסט "רעידת אדמה בצ'ילה". ודאי שלא האמביציה הסיפרותית הדריכה אותי;  הרעיון ל'ספר מחדש' הוא מסמן צורני, פורמט של מאמץ הזכרות (רצון לדייק), שמקביל למאמץ הציורי ללכוד מחדש את חיוכו המסוים  של המייסטר, או מקביל למאמץ הפיזי העצום הכרוך בהפקת הרוזטות הגדולות.  כלומר הרעיון היה לאלץ את  הלשון כמו לאלץ את היד לפעול באורח מכני, לאקוני. וראוי מאוד להוסיף במרכאות - באורח מייסטרי,  כי על זה אני חושבת ובאה לספר כאן: על אותה יכולת אומנותית גבוהה שתמיד, ותמיד במפתיע, יש בה מידה מדהימה של מכניות.

  לבנות תהליך עבודה כזה בו הציור יהיה  כמו  'מוכתב', יהיה כמן ספח מייסטרי,  להרגשתי, זהו מפתח היצירה הזו; ציור כריקודה של בובה, משוך בחוטיהם הסמויים של אובייקטים הנושאים את חותמת ידם הקלה של 'אחרים', את קלילותה האדישה של מכונה.

 

 אבל עניין מועט יש לי בפוטנציאל הגילוי הטמון בשינון, בחזרה. (הגילוי שעליו ימליצו למשל הרב או המורה לבלט). מעניין אותי הרבה יותר הדבר שכמעט ניצב להבטחה אפירמטיבית כזו, כי הקסם, הקסם האירוני ואפילו מפלצתי שבחיוכו של גראנט ובסיפורו של קלייסט, נובע מאמת  שהנורא שבה  כבר גלוי לעין בעצם התשוקה לספר שוב,  או להראות, את מה שידוע לכל, היה וישוב להתרחש אינספור פעמים.

   והרגיל הוא שמשך אותי אל צעצוע הפלסטיק הקטן. באוטומאטיזם שהוא כופה על היד מתאפשרת הצורה המושלמת והאידיאלית. האבסורד המפורסם הזה מצחיק אותי ומזעזע אותי במיוחד.

 

  אז זו  היתה הבחירה שלי - 'לשחק אותה שוב.'

 

   'שחק אותה שוב' - מבחינתי זו היא דרך טובה לקצץ את היד המציירת ובה בעת להקים לכבודה מונומנט, מצבה, אובליסק לפחות ...

    אני גם נותנת אמון בהשלכות בסיסיות כאלה. יתכן וזוהי ממש פעולה מתוך אמונה, למשל מתן אמון בהמשכיות, או בעשיית אמנות או בכלל באמנות.

   מכל מקום, מאחר וקלייסט  מביט ומספר על דברים כל כך הרסניים, משוללי תיקווה וסופניים, ומאחר וכך או אחרת אני יותר אתו מאשר נגדו, אין לי יותר ביטחון של ממש שאוכל לומר לעצמי, או למישהו, באיזו אמונה בדיוק ועל איזה משך באה אני להצהיר.

 

  אני יודעת שסיפורו של קלייסט תקע לי כדור בראש. עוד בנעורי. ויש שאלה שצריך להחליט לגביה; האם ההשתרכות הזו הלאה-הלאה כשכדור תקוע בך יכולה להיחשב לך כמתן אמון בהמשכיות?

 

  תומאס מאן סימן את גבולות השפיות של קלייסט ב"קנאתו המטורפת לשיפור העולם במתודות של טרור". למשל בסיפור הזה, הלהיטות והבהילות שלו להרוס את העולם רק כדי לארגן  פגישת אוהבים.  

  ואז, כאשר מדווחים בהערצה גלויה על מן קנאות כזו- את זה עושה העבודה שלי באופן הכי מפורש - אז מתגלה דבר משונה: חרף הצהרותי מצאתי עצמי כמי שפועל נגדה. זו היתה התחושה שלי כאשר ניסיתי, עקוצה לנצח בסיפור הזה, "רעידת אדמה בצ'ילה", להיזכר באמת  בפרטים המדויקים שלו. היה בזה משהו מגוחך, ואולי מופרך מעיקרו: לייצר הד חיוור לתשוקה משוגעת, הד, 'תקליט מקולקל', 'מחט חורקת'...

   ובכל זאת  המופרכות הזו היא שעניינה אותי כדבר לעצמו: תכליתה לרשום  מחדש את הקנאות הזו בתוך שפיות הדעת, ואולי אפילו להציגה כתמונה אחרונה של פיכחון.

 

  כאשר למדתי את תשוקתי שלי כמכניזם, מכניזם פשוט, ילדותי ואוניברסאלי, אז, אולי, למדתי איך לשאת טרגדיה.

​

​

ב.

שחק אותה שוב - סיבוב שני.

 

  הבדיחה הארסית, ואותה אולי החמיץ מאן, היא לגלות תוך כדי עבודה שגם סיפורו של קלייסט מונע מכורח פרספקטיבה עצמית כזו - 'שחק אותה שוב'. הרי אין בסיפור שלו שום קונפליקט מיוחד שנועד להתרה, אין לו 'מוסר השכל'... להיפך, העולם בשלו נוהג; לג'וזפה ולירונימו אין סיכוי. קלייסט יודע. העניין של קלייסט, זו תחושתי, היה להרכיב מוצר מלאכותי לחלוטין, פנטסטי ו'פנטזיונרי' ככל האפשר, לצורך הרה-הגדה של הידוע על בוריו; יציבותו הבלתי ניתנת לערעור של האיום והנורא. כי מה שקלייסט יורה בשצף-קצף הוא בדיוק נמרץ הידוע בעל פה. מכאן יש להבין את הצורך ואת  התענוג העצום שלו באוטומטיזציה הגמורה של הנאראטיב והאצתו המסחררת. אני מפרשת את הסגנון הבוטה הזה כדרך לטלטל את ההגיון של האלימות האקסטראואגנטית חזרה אל תוך החיים.  מן הסתם הרבה קוראים הרגישו בכך, וגם אני: הדבר המדביר ממנו מתקשים להתאושש בעת קריאת הסיפור הזה נוגע פחות לתוכן הברוטלי שלו והרבה יותר לסיגנון שלו. במילים אחרות: גם עליצותו הבריאה של קצין פרוסי מהדהדת בתוך סיפור הלינץ' הנורא הזה. ואתה מרגיש שמאחלים לך אותה. קלייסט תיעב והעריץ את הצבא, כפי שיצחק באבל תיעב וסגד לקוזאקים שלו. 

 

   במאמרו "על תיאטרון המריונטות" תוהה קלייסט  על ביקוריו התכופים של מכר, רקדן אופרה מיומן, בתיאטרון המריונטות, והלה מסביר לו עד כמה נחוץ לרקדן ללמוד מן המריונטות שגדולה היכולת שלהן לבטא חן ויופי  מזו של  רקדנים אנושיים מאחר ותנועותיהן מצייתות לחוקים מכניים ולעולם לכן אין בהן זיוף או עיוות, בשעה  שהרקדן האנושי כפוף למצבו ולנתוניו האנושיים; מודעותו העצמית, תודעתו. הרקדן נלחם במגבלות הגופניות בעוד המריונטה היא המוגבלות עצמה. החן, מסביר הרקדן לקלייסט,  נחשף בטוהרתו באותם הקשרים אנושיים בהם אין התודעה ניכרת כלל, או בהם היא ניכרת עד אין קץ. כלומר במריונטה או באל.  קלייסט עונה לו: " במצב זה, אמרתי מיד, האם עלינו לשוב ולאכול מעץ הדעת  בכדי ליפול חזרה אל מצב התמימות?"  והרקדן משיב: "אכן כך, וזהו הפרק האחרון בהיסטוריה של העולם".