עריה של סוזנה 

 לה לאטרי, שטראסבורג, נוב. 1993 | עריה של סוזנה | הצבה 4 קירות |  טקסט מצויר | תערוכה קבוצתית ישראלית-פלשתינאית.           

   אהובי, רצית את הסיפור, הנה הוא: הוא בן 49, לא בדיוק ישראלי, הוא עולה חדש מגרוזיה. רק עשרה חודשים בישראל. הוא נראה כמו טטר. עיניו אפילו יותר מלוכסנות משלי. שמו: סוֹבִיבוֹ חָאזְדָה. שם הוא היה שחקן. כאן, מובטל זמן רב, כעת הוא עובד ניקיון. פגשתי אותו כמה פעמים כשהוא ניקה את הרחוב שלנו. הכלב שלי השתין לו פעם על הרגל. הרגשתי נורא, אבל הוא רק חייך ואמר בעברית המצחיקה שלו: "אי, זה כלב קצר צריך משתין, כן?" הפנים העדינות שלו לא עלו בקנה אחד עם העיסוק שלו. התחלנו לדבר. הוא מדבר אנגלית רעה אבל שוטפת. אהובי, האנגלית שלו, אחרי הכל, כל-כך יותר טובה משלי. הוא פשוט אומר את מה שהוא רוצה להגיד, ולעולם, לעולם הוא לא נעזר במתרגם כשהוא רוצה להשאיר פתקאות אהבה. והוא יודע גם קצת גרמנית, עברית בקושי, בלי חשק. יום אחד הזמנתי אותו לקפה. בקושי נכנסנו לדירה כשהוא חיבק אותי ושאל: שושני או שושנושקה? מופתעת עניתי מהר, 'שניהם', ובטלתי כל התנגדות. ככה התחיל הסיפור שלנו, אהובי. בשבוע שעבר הוא סיפר לי על המשפחה שלו.  האישה, גם היא שחקנית לשעבר, קיבלה ג'וב כלבורנטית בתחנה למניעת סרטן השד. אחרי כמה שבועות גילו שיש לה. היא נותחה מיד. שני השדיים הוסרו. היא מחלימה עכשיו בבית החולים. המעבר שלהם מברית המועצות לישראל היה אסון בכל מובן שהוא. דבר ראשון, הם עוד היו קומוניסטים משוכנעים, ושני, אין לו רגשות מיוחדים ליהדות, עוד פחות מכך לציונות. הם שונאים את ישראל. הם לא הצליחו להגיע לאמריקה. הקשיים של עולים חדשים, והמחלה מעל לכל, הכניסה את הנישואים ללחץ אומלל מאוד. בנם (20) הלך לגור בקיבוץ… אבל אתה בוודאי רוצה לשמוע על עניינים אחרים, אני מכירה אותך!  לא, לא עומדת על הפרק השאלה של שבירת הנישואים בגללי, ולא, לא אעשה ילד. איך עולים בדעתך רעיונות כאלה?! אתה חושב שעלי לאמץ את הקיבוצניק הצעיר?  לא, אני לא מתבדחת, אני רצינית. אני מחבבת את האב. אני רואה אדם, כבר לא צעיר, מלא פחדים, אבוד, בלי עתיד גדול. הוא סרקסטי לגבי הלאומנים, המיליטריסטים, הדתיים, הביורוקרטים, הפרובינציאליזם, השיטה הרפואית. אפילו את האקלים הוא שונא, וגם את הנוף; 'אין לא נהר-נהר אַחַת!' הוא אומר כל הזמן. אתה מבין? ואת כל-כל האומללות הזו הוא משקיע  בעשית האהבה שלו. מוצא? כן, גם, אבל לא רק. את כל הרכות שהעולם לא הציע לו, הוא מציע במיטה. לי. כן אהובי, לי. הגוף שלי הוא השער שלו לגרוזיה השמימית, לג'ורג'יה. תאר לעצמך יקירי, אני סובייט שלם! אני מרגישה כל-כך מאושרת, יש לי שימוש. במיטה קוראים לי ג'ורג'יה. משהו נפלא מזה?! זה תענוג להיות בר שימוש. איתו אני מרגישה כמו קשת הניצחון!  לא, אני טבעת - בַמת טַבעת מסביבו ושלנו הוא התיאטרון הטוטלי, זה שתמיד חלמתי עליו: אנחנו הפעולה הדרמטית, הצופים והתיאטרון עצמו. שלנו היא הברית המושלמת, העולם כולו. הפחדים, הבריחה, הם הדוֹמְמְמ-מִי-נוֹ של האהבה שלנו.  אני יודעת, יקירי, אתה שונא את לה קורבוזייה, תמיד אמרת שהפְּלָאן- לִיבְּרֶה מגיע בסופו של דבר לפלאטוניזם מהזן הגרוע ביותר, אבל אני אומרת לך, אתה טועה, מאוד טועה! אף פעם לא השגת את משמעות החופש ואת עושרו של החופש המתגלה במציאת מבנה-שלד אמיתי. האהבה שלנו מושלמת משום שהיא משוחררת מאתנו. אנחנו עומדים שם משתוממים ומאושרים כמו האדם שכיסה בפעם הראשונה את שלד הפלדה שלו בזכוכית. ואתה יודע, יקירי, הוא גם שר. הוא שר לי ברוסית, ולפעמים גם בכל השפות המשוגעות האלה שמביאות מיליונים של עינים מלוכסנות לחדר השינה הקריסטלי, האפל והמאושר שלי. זה משהו שאי אפשר לעמוד בפניו. ויש לו גוף חזק מאוד, שלוש שיני זהב בחזית, וצלקת ארוכה על הזרוע, מזכרת על קרב סכינים על נערה שאהב פעם, כשהיה בן 17, ואותו הפסיד. היא הלכה עם   האחר. באוגוסט הוא מתכנן לקחת את אשתו ולעזוב לאמריקה. כן, אחרי הכל – אמריקה. הבן ישאר בקיבוץ. יקירי, תרגיש טוב אהובי, אל תתן לי להמתין יותר מדי, מכתבים הם כל מה שיש לי. באהבה, סוזנה