לונג ג'ון סילבר

גלריה דביר| תל-אביב, אוק. 2006 | במסגרת "הקפות" (עם ברק רביץ ומתן דאובה) | לונג ג'ון סילבר

 עבודה על קיר ↔יציקה ↔ וידיאו | טקסט הוידאו

 

     מולי עמד נווד חיגר. היו לו הנשק שלו, הרבה כילים, והקב המפורסם שבאמצעותו היה מדדה במהירות מבהילה ממקום למקום. הוא היה צהוב עד לאישוניו שבהם עמד שיגעון סתום, מקומט ומחורץ כולו, אבל בלא סימן אחד של מרירות או סבל. כולו נספג אל חזות חיונית ורצופה של רשע. כלי הנשק שתלו עליו הזדקרו לכל עבר ושיוו לו מראה דוקרני. על החול יצר צילו המסובך דגם משונה, מרהיב, שנראה כמו מכשיר מדידה כלשהו, ארכאי ואסטרונומי, אצטרולב אולי.

    אבל בקלות יכולתי לחשוב גם על סתם שרץ.

 

    והיו לו ירכיים מחוטבות.

       השוק האחת היתה מושלמת וקרסולה הדק התחבר אל כף רגל מהודרת שנתחבה במגף בעל אבזם ודורבן. במקום השוק החסרה היה אותו קב פשוט עשוי עץ שצורתו צורת פומפה הפוכה. שארית הברך חוזקה אליה ברצועות. זה היה תותב נושן, של פירטים, מוצר מן האגדות, אולי יש כאלה, בפקיסטן, באפריקה, אם כי גם שם אזלו מאז שרופאים ללא גבולות נמצאים בכל מקום, לפעמים עוד לפני שנשפך דם.

   אין יותר רגליים כאלה.

 

   השוני הבוטה בין הפומפה לרגל היפה עשה אותה יפה יותר. המגף והקב תקעו בחול. הוא עמד בפיסוק. השפלתי מבט אל המראה היחודי הזה. היופי היה כולו כאן למטה, חף מכל רוע, אדיש למשאלה שלי, האחת, לפיה לכל הפחות תכונות מאוסות, כמו רשעות לב, צרות עין, תהיינה רשומות בשיוויון על פני הגוף כולו, אצל כולם. אבל הרוע לא היה בירכיים האלה, ולא בקרסול הזה.     

    ידעתי שאני עומדת מול אישיות נלוזה מכף רגל ועד ראש, ידעתי את זה עוד לפני שנכנס אל תחום מבטי בכלל, ידעתי את זה הרבה מקודם, מלפנים, עוד מן הילדות, מן הסיפור, ובכל זאת התחלתי לדעוך ממש אל מול החיטובים האלה שכאילו נשדדו ממישהו אחר, מישהו שהיה באמת יפה מכף רגל ועד ראש, יפה כשם שהיה טוב לב ונדיב, בעל עין עליזה, וכיוצא בזה.

 

   במצב המתועב הזה יכולתי רק -  בעמל רב - להוציא פנקס ולרשום בו: עובדה, או סיוט - ממותניו ומטה לונג ג'ון סילבר הוא מושלם.  

   

    הוא עמד יציב ודרוך בוחן באדישות גלויה את מאבקי בתיק, בכיסים, בפנקס. מובן כי לא עלה בדעתו לשאול מה אני רושמת שם.

  בגובה כתפיו היו שלופים שני אקדחי מרלין. 

  

    כשלא קפא לירות במישהו הוא היה תמיד כולו רטט ותזזית; הזרוע שלו בתוספת מקל ההליכה היתה ארוכה מכל זוג רגליים וכשזז הן פעלו יחד, כציר מסתובב, חותר באוויר ודוחף את גופו קדימה. וכך, אף שהיתה לו רק רגל אחת, לונג ג'ון סילבר דהר על שלוש.

   עכשיו עמד בשקט, המקל תחוב בתרמיל הגב.

  

     שתי חרבות יאטאגאן היו מהודקות ברצועות אל מותניו, מוצלבות מאחורי גבו. שני פיגיונות מעוקלים, תורכיים אף הם, בלטו מכיסי העור לצידי ירכיו. שני רובי הרינגטון תלו על כתף אחת. זוג תרמילי עור תפורים יחד בחוט עבה תלה על גבו מעל מעיל טלאים אשר באבזמיו הושחל זה עתה אותו מקל הליכה  מפחיד, פונה - צפונה. היה לו עוד מקל, רזרבי, מושחל בתרמיל שפנה -  דרומה.

   בשעה שהתקיף יכול היה לונג ג'ון סילבר לקרטע בזריזות דימונית  גם בלעדי מקלות ההליכה הללו. או לעמוד, כמו עכשיו, יציב ודרוך.

     שגעונו, שגעון נודע של כל המזדקנים בבדידות היה גלוי לעין: כל חפציו היו ערוכים בזוגות. הוא גם חבש שני כובעים. האחד, בעל תיתורת ענק, היה מטרייה לשעבר, צלעותיה - רובן היו חשופות. היא הוצמדה אל חישוק ברזל וזה נראה כאילו הולחם אל ראשו. השני, מעליו, היה כובע קברניט כחול בעל שוליים פרומים. קצותיו שעדין שמרו על צורתם המחודדת פנו -  מזרחה ומערבה. במרכזו של הכובע איזן עצמו בתנועות קלות תוכי שטום עין, אפור, בעל זנב אדום, תוכי אחד, אבל כשהתוכי פתח את 'פיו' לדבר הוא אמר כל דבר - פעמיים.

   עוד משהו: התוכי העלה צחנה. לא ידעתי שתוכי חי יכול להסריח.

  

    לונג ג'ון סילבר עמד מולי באקדחים שלופים. הוא היה חיגר, אלים, גס, עוין ונטול רחמים. מן הסיפורים ידעתי שהוא רוצח כמו אלוהים; בלי תשוקה, בלי להט, ללא כל רגש מיוחד, או הסבר, פשוט מחסל את מי שעולה בדעתו לחסל.

   למרות הרושם המכריע שהשאיר עלי, לא היה לי מה להגיד לו. ידעתי כל מה שהייתי אמורה לדעת וללא קשר הרגשתי מה שהרגשתי.

   הוא עמד לו בנוחיות על המגף והפומפה שלו, יפה עד אובדן חושים בחלקים האלה, וזה הכל.

     יכולתי להגיד לו בסוג מסוים של הכנעה: לונג ג'ון סילבר, אדוני, אתה, כלומר אפילו צילך, מפוארים כאצטרולב. אבל מי היה ערב לי שהוא יקבל את זה כמחמאה? לו התפתחה שיחה יכולתי להסביר את עצמי: האיצטרולב, הייתי אומרת,  'לוקח הכוכבים' וכיוצא בזה; אלף שימושים למכשיר אחד... באמת חשבתי שהמילה הזו תרומם את רוחו באופן מיידי, לא שיכולתי לדמיין בכלל לאיזו שעה או עת מכל העיתות ניתן היה לכייל אותו, ועל מיקומו של איזה כוכב או מקום מכל המקומות שבעולם יוכל להצביע.

   לא יאומן כל מה שיכול לעבור בראש בשעה דחוקה כזו.

      אבל לונג ג'ון סילבר כיוון -  עלי.

   

     לא היה לי זמן לאבד, או, היה לי  - לאבד את העולם. לטשתי איליו את עיני, רעדתי, בפי התפשט יובש מכאיב, ובאמת עשיתי מאמץ מרוכז לדלג על המילה הזו, 'אצטרולב', שלא עזבה אותי, שתלתה על לשוני כאילו היה לה כוחו של השום בגירוש ערפדים. לבסוף, בעמל רב, בקול המכבד ביותר שיכולתי להפיק אמרתי לו: שמע, עוד מחוג אחד, בורג וקפיץ ואתה נראה כמו... מחוגה מושלמת.

    ללא ספק זה היה מטופש. משום מה היה נדמה לי שעניין המחוגה קולע אל איזו מטרה. במצבים כאלה אתה חד מאוד במובן אחד ומעורפל, עמום לגמרי, כלומר ממש אבוד, במובן אחר. קולי ציפצף להרגיז והיה דק וגבוה מן הרגיל. הוא ירה בשני אקדחיו בבת אחת.  כדור אחד חדר אל תוך חדר ליבי הימני, והשני אל השמאלי. הוא תחב את אקדחיו לנרתיקיהם על חזהו. מי היכה אותך, שאלתי אותו. הצלחתי לדלג על המילה 'אידיוט'. הפעם זה באמת יצא ממני חד וקצר – מי היכה אותך?

   עכשיו הוא פנה אלי, נטוי מעט, שתי כפות ידיו הגדולות על מותניו. הוא היה צהבהב כולו; העור הכמוש, השיער, הלבוש, כל הכילים שלו. לא סבלתי את הצבע שלו, ועוד יותר תיעבתי את הריח שהוא והתוכי שלו הפיצו.

 

   הוא בחן אותי בעיון בעינו האחת. השנייה, הייתה עליה רטייה שחורה ואולי בגלל זה הסגירה משהו כמעט ידידותי. אז אמרתי לו את המילה 'אפס'! הוא התיז את ראשי מעלי באיבחת חרב אחת. ראשי צנח בחול בין שתי רגליו. הוא השפיל אלי מבט חד כזרקור. עין כחולה הייתה תקועה שם מעברה השני של הרטייה השחורה. טוב למות, אמר ראשי. ואז גם הוצאתי לו את לשוני, או נכון יותר לומר – לשוני יצאה. החרב הונפה שנית וגם לשוני נקצצה. סתמי ת'חור, צרח סילבר והתוכי חזר על זה פעמיים.  יש אוניה באופק... רמזו לו ריסי הרועדים. קב העץ הוטח בגולגולתי טומן אותה עמוק בחול.

21 ליוני 2006