חרטום

         

                         

    היה לנו שיגעון לנעלי לכה שחורות בצורת סירה בעלת חרטום קטום, וחשבנו תמיד שהחיים הם נהר ואנחנו, כצו הזמן, במעלה הזרם או במורדו, מתקדמים כמו ספינה. ברור, ראשנו הוא המניע את רגלינו, אבל אף פעם לא חשבנו עליו כעל הגה. חשבנו שאנו נישאים על גבי נעלי הלכה השחורות שיש להן לא רק מנגנון עצמאי, כלומר שכל משלהן, אלא פשוט – ברק. צבען באמת היה שחור משחור ומבריק כראי, בתוכו התהפכה העיר כולה, אבל אבזם הכסף, שאותו תמיד רצינו משובץ רק ביהלום אחד, גדול – את אלה עם שיבוצי הרסיסים לא אהבנו – הוא היה המוח של הנעלים האלה, ובעטיו, היום עניין זה מובן לנו, נוצר השיגעון כולו.

 

    ברור שאין ערך ממשי לספינה ללא הגה, והאבזם המעוטר הזה, הוא נהג אותנו. הרי ידוע איך הלכנו עד שרכשנו את זוג נעלי הלכה הראשון; גוררים משטח גומי מזוהם עליו דרך עקבנו, מיובש ומחורץ בכל עונות השנה, ועינינו מגששת על מדרכות הבטון. ואז קנינו אותן ולמטה היה האבזם עם היהלום שהפיץ אור, ביום ובלילה, יותר מכל פנס. כך התקדמנו מעתה, גם אם תמיד לחץ האבזם קצת יותר מדי בשיא הקשת העליונה של כף רגלנו, ישירות על העצם אשר בעצמה היא כבר דמוית סירה וזהו אף שמה, העצם הנביקולרית.

  

    זזנו. סירה בתוך סירה. סירה קטנה בתוך כף רגלנו, במעלה הקשת העליונה שלה, וכמעט אותה סירה, גדולה יותר, שוכנת בכף רגלו של הסוס שלנו, גם היא הנביקולרית שמה. זאת גילינו כאשר רכשנו את הסוס הראשון שלנו, שחור משחור, מבהיק וכוכב לבן במצחו. קנינו גם אוכף ודורבנות. סוחר הסוסים אמר לנו זו העצם הנביקולרית, הפרסות כך וכך, השיניים... ומשם דהרנו ישירות אל לב המדבר עם היהלום והכוכב.

  

    המרחבים, כידוע, תחומים בשלטים צהובים המודיעים לסירוגין על גבולות ושדות מוקשים. הסוס שלנו התנפח לממדים חסרי הכרה כגנרל שאבד עליו הכלח, ואילו את גווייתנו גירדו בזהירות מאחד השדות. במשך שנים עמלו טובי הטכנאים לשחזר אותנו והדבר הראשון שעשינו לאחר צאתנו מבית החולים, קלילים, זקופי קומה, אמנם בלי ידינו ורגלינו, היה לרכוש מחדש נעלי לכה שחורות בצורת סירה בעלת חרטום קטום. כי באמת חשבנו תמיד, והראש נשאר אצלנו, שהחיים הם נהר ואנחנו, כצו הזמן, במעלה הזרם או במורדו, מתקדמים כמו ספינה. ברור, ראשנו הוא המניע את רגלינו גם אם הן רגלי פלטינה ומוצרי נפט לסוגיו, אפילו קברניטי המשחקים האולימפיים מכירים בכך היום, אבל אף פעם לא חשבנו עליו כעל הגה. חשבנו שאנו נישאים על גבי נעלי הלכה השחורות שיש להן לא רק מנגנון עצמאי, כלומר שכל משלהן, אלא פשוט – ברק. צבען באמת היה שחור משחור ומבריק כראי, בתוכו התהפכה העיר כולה, אבל אבזם הכסף שבלי יהלום אחד, גדול, מעטר לו, לא היה כדאי לנו, את אלה עם שיבוצי הרסיסים לא סבלנו, בכלל מרסיסים היה לנו די והותר, הוא היה המוח של הנעליים האלה ובעטיו, היום, כשהפכנו לחבילת צ'יפים, עניין זה מובן לנו בצורה עוד יותר ברורה, נוצר השיגעון כולו. ברור שאין ערך ממשי לספינה ללא הגה, והאבזם המשובץ הזה, הוא נהג אותנו. הרי ידוע איך הלכנו עד שרכשנו את זוג נעלי הלכה הראשון עידנים לפני שרכשנו בנוסף את הסוס ואיתו את שאר אביזרינו; גוררים אחרינו סוליות גומי מזוהמות עליהן דרכו קרסולינו, יבשים ומחורצים בכל עונות השנה, ועינינו מגששות על מדרכות הבטון. ואז קנינו אותן ולמטה היה האבזם עם היהלום שהפיץ אור, ביום ובלילה, יותר מכל פנס. תאמרו שהיינו מכורים להבלים, אבל כך התקדמנו מעתה, גם אם תמיד לחץ האבזם קצת יותר מדי בשיא הקשת העליונה של כף רגלנו ישירות על העצם שכשלעצמה היא כבר דמוית סירה, או ספינה קטנה, אולי פריגטה, וזהו אף שמה, העצם הנביקולרית, העצם שעתה הייתה לפנטום, כאביו פולחים אותנו יותר מתמיד, אשר אותה איבדנו במדבר יחד עם זו, העצם הגדולה יותר של סוסנו. שש ספינות איבדנו, בעצם, את כל הצי, אפשר לומר בלי גוזמה גדולה.

  

    בבית החולים וגם מחוצה לו סרחו על מיטותיהם מאות ואלפי אזרחים שבחלוף הזמן הלכו ותפחו לממדים חסרי הכרה בין אם אבדו בשדות, כמונו, בטיולי השבתות, או נזנחו שם, מעבר לזמן הסביר, בעטיין של מלחמות שאפילו כלח לא אבד עליהן, ואילו גווייתנו המתוחזקת בידי טובי הטכנאים נעה היום, דרך נס, קלילה, גם אם מעט חיים נותרו בה ועיקרה מוצרי נפט לסוגיהם ופלטינה. אנחנו מדמים בנפשנו, גם אם עמדנו כבר על הבלה שאין לו תקנה, שדבר זה, הנס, אירע בגלל השיגעון לנעלי לכה שחורות בצורת סירה בעלת חרטום קטום.

 

    במצב זה הוחלט להעניק לנו תקליט, סיכה ומדליה. קיבלנו אותם ברוב טקס. את במת הטקס כולה, כולל השולחן, עטף בד יאכטות ירוק ועטרו לה גירלנדות מענפי ברוש ודפנה. נראה כי ביקשו ליצור רושם של מדשאה. ארצות מדבריות מולידות סוגים מגוונים מאוד של שאננות. הגנבנו מבט אל מנעלינו המבהיקים בתוך ירוק העד הזה – לזוג החדש היה יהלום ענק – ולבנו רווח לו בהנאה גמורה, גם מתוך כך שידענו כי השפלת ראשנו מובנת בקהל כעדות נוספת לענווה ולכושר ההישרדות שלנו אשר על אודותם טרטרו המקרופונים במשפטים סבוכים ומפותלים עד להתמיה. הן בשל אלה עוטרנו.

    זמנם של טקסים הוא המשונה בזמנים. בהתרחשותם דומה כי אין להם סוף, ומשתמו מכסות עליהם תלאות החיים ונדמה כי לא התרחשו מעולם. על כל פנים, עתה עמדנו על הבמה הירוקה ואחזנו בתקליט, והרי אנו יודעים לאשורו איך הוא נראה: שטוח, גדול ושחור משחור אשר במרכזו חור. אצבעותינו המכניות הקליקו בהסגרן על התקליט. שמעו זאת אפילו דרך הקרטון. כאלה מגברים רבי עוצמה ניצבו על הבמה. תקעו את סיכת הזהב הקטנה, ראש סוס ובו משובץ יהלום זעיר, בדש בגדנו, וכאשר הצמידו לנו את המדליה ואף דקרו אותנו, לשמחתנו, כי באזור הלב התחושה הייתה כמימים ימימה, שאלו אותנו מהי ההרגשה? הרכנו את ראשנו הלבן אל עבר המיקרופון ואמרנו דברי הומור: אתם יודעים כולכם שתקליט הוא מוצר נוסטלגי, היום הכול עובד על דיסקים וצ'יפים, אבל העיקר הכוונה שבלב.

    נאום, צעקו כולם, נאום-נאום. הוצאנו אפוא את הנייר מן הכיס.

 

     עשרים ושש עצמות, אמרנו, רבע מכל עצמות הגוף, נמצאות בכף הרגל, שלושים ושלושה מפרקים ויותר ממאה שרירים, גידים ורקמות חיבור שבינם לבין העצמות, נוסף על הרצועות והמיתרים הקושרים את כל העצמות הללו יחד במבנה גמיש מאין כמוהו של מערכת קשתות קמורות, ערוכות לבלימת כל זעזוע, ועל כל אלה רשת סבוכה של כלי דם, עצבים ושלל סוגי מרקמי עור. כל אלה, אמרנו, הופכים את השיגעון לנעליים בכלל, לשפוי שבכל שגיונותינו. זה הכול, אמרנו, ואצל האדם, ציטטנו, הוזנחה יכולת התפיסה בכף הרגל.

יוני 2009

בקובץ סיפורים "רוגטקה" הוצ' רסלינג 2014