צָ'ה וחָה

 

    את ידו החסרה השאיר הלוליין צָ'ה בפיו של ג'וני, אריה שלֵו וצייתן בדרך כלל, רדום אפילו, לאחר התערבות עם מאלף האריות ההולנדי בעל השם חָה.

 

    חָה קינא בצָ'ה על כישרונותיו האקרובטיים הנהדרים ולהפך, צָ'ה קינא בחָה על אומץ לבו בכלוב הטורפים. יותר מכך; על יכולתו הרצינית באמת להתיידד עמם, ובכלל, עם חיות. אדם שיכול להתבונן בחיות בהתבוננות דקה מן הדקה והוא מסוגל, באמת יכול ורוצה להשקיע בכך זמן רב, את הזמן כולו כמעט, היה בעיני צָ'ה אדם עליון. חָה היה מגיר דמעות התפעלות בהופעותיו של צָ'ה. הוא חשב כי יכולתו של צָ'ה לבחור במדויק את נקודות המשען שעליהן יאזן עצמו במצבים המסובכים שאותם חוֹלל ללא כל נִלאות בכל פעם מחדש, שונים וכה אחרים מקודמיהם, היא עדות גלויה לשליטה פנימית מוחלטת. כל האקרובטים הצטיינו בגמישות עילאית, אבל במופעיו של צָ'ה היה משהו נוסף; חָה חשב כי רוחו של צָ'ה מסתורית. הוא היה מביט בצָ'ה הדקיק מרחף מעל למגדלי הכיסאות והבקבוקים שלו, מוחה את דמעותיו והולך שפל רוח, מתבזה בגופו המסורבל לבקר את האריה שלו, ג'וני. הוא היה מתיישב מולו, בוהה אל תוך עיניו העצומות, הצהובות, בוחן בניכור, בחצי מיאוס, את אישוניו המעוינים של החתול העצום שלו, ונאנח.

  

    כאשר חָה וצָ'ה ממש רבו ביניהם איש על גדולת רעהו, ותחרות הענווה שלהם קיבלה מפנה עוין במקצת, דרש חָה בתורת האדם העליון של צָ'ה, שצָ'ה בעל השליטה הפנימית המוחלטת יכנס אל כלובו של ג'וני ויוכיח קבל עולם את המסתורין של רוחו, יראה לכולם את העדינות המופלגת של הנפש האנושית כנגד אטימותה הגמורה של החיה.

    משולהב כליל מן הוויכוח הזדרז צָ'ה להיכנס לכלוב, ותוך פחות מדקה נאלץ להיפרד מאמת ידו הימנית. זו קנתה לה ישיבה עצמאית על ניבו הימני התחתון של ג'וני. ההמשך היה מופתי לא פחות: חָה, מתפלץ כולו מרגש אשמה, רצה למות בו במקום והתנפל אל תוך הכלוב בצריחה שעוצמתה ובעיקר חדותה החרידו אפילו את ג'וני. האריה הכין עצמו לספוג את הנורא מכל עונשיו. ככלבלב שעשועים שסרח, רבץ כנוע על ארכובותיו, כפותיו אסופות אל חזהו, פיו הענק פתוח למחצה וידו של צָ'ה תלויה לה שם על הניב, נוטפת. הוא תלה זוג עיניים מפלבלות במאלפו המשתולל, וזה תחב את ראשו ביחד עם כל פלג גופו העליון אל תוך לוע האריה כשהוא מחבק את פיסת היד המדממת בבכי קורע לב ומצווה על ג'וני להדק את מלתעותיו, חזק. ג'וני סירב. חָה שב וצרח במלוא גרונו אל תוך לועו של האריה. ג'וני סירב. על אף כאביו האיומים רעד צָ'ה תלוש היד מהתקף צחוק עז. כולו דמים ועדיין צוחק בפראות, משך את חָה בכוחות אחרונים וגרר אותו אל מחוץ ללוע האריה ואל מחוץ לכלוב. ואז, בעודו צוחק, התעלף.

   

    היד הייתה אבודה. במן היסוס ובאיטיות דווקא, כמו גנב מבולבל המנסה לטמון את שללו לעיניו של שוטר מבולבל ממנו, בלע אותה ג'וני יחד עם השרוול.

    חָה סעד את צָ'ה בהחלמתו וסייע לו בכל אימוניו החדשים שלאחר התאונה. צָ'ה הגידם כפל את מספר הכיסאות והבקבוקים במגדלים שהרכיב ודרושות היו תחבולות שונות על מנת להעלותם אליו לגבהים. כאשר חידש סופסוף את הופעותיו היו להטוטיו משוכללים ועוצרי נשימה מתמיד. כפועל יוצא מכך, הצליח חָה לשכנע את בעל הקרקס לרכוש לביאה עבור ג'וני. הזיווג עלה יפה. ג'וני נעשה רדום פחות ומסוכן יותר. תוך זמן לא רב התמלא כלוב הטורפים במשפחה פעילה, מסוכנת בתכלית ומצחיקה בה במידה. חָה טיפל בכל ההתפתחויות האלה בכישרון עצום וגם מופעו שלו השתכלל ונעשה נועז ורב המצאות. הוא היה מושיב את חבורת האריות שלו בלועות פעורים ומניח על לשונותיהם ארנבות המומות. ילדים צמאי דם הוזמנו לצוות על הטורפים לסגור את מלתעותיהם, והאריות – סירבו. חָה חילץ את הארנבות והעניק אותן במתנה לילדים. צָ'ה איזן עצמו בראש מגדליו על גדם ידו הימנית ובידו השמאלית זִרזף מטה אורז מצופה נציץ. הקהל זעק מהנאה. באי הקרקס התרבו והכנסותיו הרקיעו שחקים. מעמדם של כל העובדים הראשיים, כמו זה של הזוטרים, השתפר; השכר, הדיור, התזונה, הבריאות, כל המענקים והמבצעים לסוגיהם, החופש והנופש, ובעיקר מערכת החינוך, הביטוחים וקרנות הפנסיה. כל אלה הוטבו לאין שיעור.

 

    על חצובה שבראשה מֵסַב בעל ארבע זרועות הועמד הכיסא הראשון, על בקבוקים. הכיסא השני ניצב מעליו על חבית. השלישי עמד מעליו הפוך על שני כדורים, ועוד שמונה כיסאות הוערמו זה על גבי זה באופן שאין כלל להסבירו, ויוצבו מעל לכל אלה. למעלה, בקצה המבנה, ריחף לו צָ'ה מאוזן בנוחיות על ידו האחת ויחידה, רגליו שלובות אל-על, מסובב בפיו מטרייה קטנה, אדומה, עשויה נצרים ונייר.

   

    לא היה ספק בדבר, צָ'ה הצליח. בגלל או למרות שהיה גידם, או פשוט כי היה מוכשר. אמת, הוא גם היה צנום וקליל כנוצה. צָ'ה הצליח במיוחד. מופעו עלה בשלמותו על כל המעגלים המושלמים שהפיק פעם הצייר ג'יוטו ביד חופשית לעיני מעריציו שהיו נאנחים זה אל זה כאילו צפו באלוהות עצמה.

   יום אחד הייתה רוחו של חָה רעה עליו. הוא צפה במרירות יתרה בחברו המעופף וחשב לעצמו: עיגול אחד מן העיגולים או אלף עיגולים, כלהטוטיו של צָ'ה במרומים, מבט אחד בשלמות מסוג זה, ומה הרווח? חָה שקע עוד ועוד: ומה עולה ממנה גבוה, מואר בזרות אימתנית עד לב השמים, לבד מכל מה שהוא פגום וכושל ללא תקנה מתחילתו ועד סופו? עיניו של חָה החלו זולגות. וכל מה שזקוק באופן דחוף להשלמה, וגם ממנה הוא מנוע? עתה הורע ממש מצב רוחו של חָה. למשל, מעשהו של הטרוריסט המתאבד. חָה צלל אל תוך הרהוריו. המתאבד הזה, אמר אל עצמו, דמות קטנה, זעירה, עלובה... כן, הטיפוס הזה עם התת-מקלע, או עם חגורת הנפץ, דרוך כולו, מזדקר לו בעיוורון, מוצבע ומאוצבע כל כולו אל תוך איזה אינסוף שבו הוא מתפרק וממנו הוא נדחק החוצה, ענוש, אוזל מן החיים ומן האינסוף בבת אחת ככל מי שהיה יהיר וחמדני מעל לכל מה שניתן להכילו...

    ומה גורלה של השלמות הזו?

   

    בפיות פעורים ובצוואר דואב צפה הקהל בצָ'ה התלוי לו בהיפוך בגבהי גבהים, מעל למגדל הכיסאות הסהרורי שלו, מסובב בלשונו את מטרית הנייר הקטנה והאדומה להכעיס. הריכוז היה מוחלט. ציינה אותו המתיחות המיוחדת השמורה לאנשים כאשר הם צופים במפגן יכולותיו של הגוף האנושי. שום ספר, אף לא רעיון מסעיר, אין ביכולתם להביא אנשים לריכוז כה ממוקד. תינוקות וזקנים, כולם יחד הביטו למעלה בפיות פעורים. זבובים שריחפו בחלל כיפת הקרקס קיפחו את חייהם. גם אני הייתי שם, וגם אני בלעתי זבוב.

    אבל לא שואת הזבוב טורדת את הדעת כמו ריצודו של צָ'ה.

    הה, צָ'ה, שובב מעל מגדל ארעי – –

    כגחמת טבע הוא היה ושאפתן מכל הלוליינים שהקדישו את חייהם לבדיקת מספר הכיסאות שניתן לערום על בקבוקי זכוכית. נוחם רב הביא גידם מושלם זה לעולם, ודמעות. חָה שפך אותן פעם אחר פעם כאשר צָ'ה האלוהי צף בחלל, במהופך, והמטרייה האדומה שבפיו סובבת לה כמו מאוורר.

    אבל, הרי כל זה הולך פתאום ומתבלט לו כשוליים של זוועה יציבה, רגילה. חָה התפתל לו בייסורי הקנאה; באפסות כישלונה המועד זרחה באפלתה מחאתו של הטרוריסט, והגדילה אותה, עד כי צָ'ה נראה לו רחוק, אבוד ככוכב נופל.

 

כך זה היה:

    את ידו החסרה השאיר הלוליין צָ'ה בפיו של אותו ג'וני שהיה, אכן, אריה שלֵו וצייתן בדרך כלל, רדום אפילו, לאחר התערבות עם מאלף האריות ההולנדי בעל השם המטומטם קצת, חָה.

   

    חָה זה קינא בצָ'ה המרחף.  

    גם אם הזליף על עצמו בשמים בשפע, תדיר הדיף חָה את ריחו החמוץ של שתן אריות, ובמנעליו דבקה צואתו, אפילו בזוג בעל אבזמי היהלומים שאותו שמר מכל משמר להופעות בלבד. חיים היו אלה? דִשדוש בנסורת צהובה, צליפות שוט, פקודות לחתול גדול... חָה חש עצמו בטל ומבוטל, מבוזה ממש, גבר שבגברים תקוע בסוגר עם אריה. לשנינו אין שום מוטיבציה, חשב חָה ביגון. בזבוז נורא היה בדבר. בכל זאת אהב את האריה שלו. ככל חיה מאולפת גם ג'וני היה בעייתי במקצת, בעל רגישויות; היו לו אלרגיות, כאבי בטן, מצבי רוח. ארנבות צהבהבות כמוהו עוררו בו שאט נפש, ממנומרות ברח, מול שחורות לא פצה את פיו, רק לבנות אכל. חָה טרח סביבו עד אין קץ. אבל היו רגעי חסד. למשל, כאשר הבריש וסירק כאוות נפשו את פרוותו המדהימה של ג'וני המורדם, חיטט בקפידה בין ניביו, או העריך, בשקט, מקרוב, את גודלם העצום של אשכיו המרהיבים, ואפילו מִשמש בהם כדי להתענג על כובדם. והייתה ביניהם גם קרבה ערנית יותר כאשר חָה ישב על דלי הפוך מחוץ לסוגר, ראשו סמוך מאוד אל ראשו הענק של ג'וני השרוע לרוחב הסורגים כשהוא לוטש במאמנו עיניים מבריקות וקרועות לרווחה. חָה הביט אל תוכן, פעם אל זו ופעם אל זו, ודיבר אליו ארוכות. על חָה היה לתחזק באופן שוטף את הגווייה הענקית, והוא עשה את המוטל עליו.

  

   אך כל היופי הזה, הטבעי, של מלך החיות, נעלם כלא היה כאשר צפה חָה בצָ'ה. כמה קינא בו על כל אותן פריחות מרומים שלו! זו הייתה שליטה של ממש, בך עצמך, לא באריה.

  

   אז חָה תמיד בכה בהופעותיו של צָ'ה. והמטריה הקטנה שם למעלה, הו, לבו של חָה עלה על גדותיו; תמצית רוחו המסתורית של צָ'ה, כל גאונותו נרשמה בשובל הוורדרד של סיבובה המהיר.

 

    אבל צָ'ה חשב אחרת, וצָ'ה קינא בחָה.

    האמת צריכה להיאמר, וירטואוזים מסוגו של צָ'ה אינם קנאים. הם עסוקים יומם ולילה בהתעמלות מפרכת, ובזמנם הנותר הם כה רוויים בה שלא נותר בם הכוח לקנא במישהו או במשהו. הם אנשים סגורים, שמחים ואטומים. אבל צָ'ה היה לוליין יוצא דופן, קשוב ורגיש ללא דופי הרבה לפני שהפך, כסברתם של צופיו הנלהבים, לאקרובט "רגיש" מתוקף נכותו. לא, הוא פשוט נולד כזה. והוא, צָ'ה, ראה את חָה. הוא ראה גם את ג'וני, והיה לו יחס אל שניהם. הוא העריץ את אומץ לבו של חָה בכלוב הטורפים, עקב אחר ייאושם שלו ושל ג'וני מקרוב, יום-יום, ולבו המתפעל התכווץ בו מחמלה.

    אך זו באה ומיד התחלפה לה בקנאה עמוקה. חָה היה לו חבר יפה, מפואר, גדול וחם, אריה, ואילו הוא, מה הוא? כל ימיו רק התלבט בין כסאות בגבהים מטורפים. היסח דעת קטן והוא מתרסק ארצה. גם בשעות שלא הופיע, הפוגה של ממש לא הייתה לו. להתאזן מעל ערמת כיסאות מיוצבת על בקבוקים, אלה היו חייו, חיים של מתיחות שרירים תמידיות, גידים מודלקים ועימות ריק עם חפצים. כדי להפיג את השיממון המציא צָ'ה דרכים חדשות לאזן את עצמו על קרשיו. לו רק הייתה אפשרות אחרת, אבל צָ'ה נטה לשכוח מה כבר ידע לעשות. היה עליו איפה להמציא. המצאותיו הביאו לו נחמה קטנה, ותשואות הצופים גם הן הועילו במשהו לטשטש את תחושתו העמוקה כי חייו אינם חיים.

    את שיאו של הגיחוך גילמה מטריית הנצרים הקטנה. צָ'ה שנא אותה. כושר המצאה זה לא מספיק, טען בעל הקרקס, אנשים רוצים קסם; גיוון הלהטוטים הוא בשבילך, והמטרייה בשביל הקהל. הוא תבע את נוכחותה בכל מופע. נוסף על כל דווי שריריו וגידיו גם לשונו של צָ'ה הייתה נפצעת מן התרגיל האווילי ולעתים קרובות גם הופיעו עליה פצעונים. לא, חיים כאלה לא איחל לאיש. צָ'ה חמד את כישרונו של חָה להתיידד עם האריה שלו, ובכלל, עם חיות. כי חָה הוא מטפל מטבעו, כי הוא מרדים את האריה שלו בסיפורים, כי הוא הולך מכלוב אל כלוב ומטפל  בכל שאר החיות, כי הוא מדבר יפה כל כך אל כולן... צָ'ה חשב: אדם שיכול להתבונן בחיות בהתבוננות דקה מן הדקה, והוא מסוגל, באמת יכול וגם רוצה להשקיע בכך זמן רב, את הזמן כולו, כמו שעשה חָה, הוא אדם עליון.

 

    לבסוף חָה וצָ'ה רבו. זה התחיל בוויכוח ונגמר בקטטה. אז דרש חָה בתורת האדם העליון של צָ'ה, שצָ'ה הגאון בעל השליטה הפנימית המוחלטת יכנס אל כלובו של ג'וני ויציג קבל עולם את הנסתר – עדינותה של הנפש האנושית, כנגד הגלוי – אטימותה המוחלטת של החיה.  

 

    חָה עמד לדחוף את צָ'ה פנימה, אבל זה היה מיותר. משולהב כליל מן הוויכוח הזדרז צָ'ה להיכנס לכלוב בכוחות עצמו, אך תוך פחות מדקה נאלץ להיפרד מאמת ידו הימנית. זו קנתה לה ישיבה עצמאית על ניבו הימני התחתון של ג'וני האריה.

    וכזה היה ההמשך: תקוף רגש אשמה ושואל את נפשו למות בו במקום, התנפל  חָה אל תוך הכלוב ביללה שעוצמתה החרידה אפילו את ג'וני שהכין עצמו לספוג את הנורא מכל עונשיו; כשואל אם לבלוע או להקיא, רבץ בהכנעה, מכונס ומצומצם ככל יכולתו, פיו הענק נוטף דמים, פתוח, וידו של צָ'ה מציצה משם משופדת על הניב. הוא תלה עיניים עגולות במאלפו המשתולל, וזה דחף את ראשו ואחריו תחב את כל פלג גופו העליון אל תוך לועו של האריה כשהוא מחבק את פיסת היד המדממת בבכי מר ומצווה עליו להדק את מלתעותיו, חזק. ג'וני סירב. חָה חזר וצרח במלוא גרונו אל תוך לועו של האריה המבועת. ג'וני סירב. צָ'ה, מחרחר מכאב וצוחק בפראות, זחל אל תוך הכלוב ומשך משם את חָה החוצה, ואז התעלף.

    היד הייתה אבודה. ג'וני, פגוע ומבולבל, לעס אותה ובלע אותה יחד עם השרוול.

 

    חָה סעד את צָ'ה בהחלמתו וסייע לו בכל אימוניו החדשים שלאחר התאונה. צָ'ה הגידם הכפיל את מספר הכיסאות והבקבוקים במגדליו ודרושות היו תחבולות שונות על מנת להעלותם אליו לגבהים. כאשר חידש סופסוף את הופעותיו היו להטוטיו משוכללים ועוצרי נשימה מתמיד. סופסוף סולקה המטרייה הקטנה. עתה עמד על כך דווקא בעל הקרקס; בשם המופע הטהור! כך גם הצליח חָה לשכנע אותו לרכוש לביאה עבור ג'וני. הזיווג עלה יפה. ג'וני נעשה רדום פחות ומסוכן יותר. תוך זמן לא רב התמלא כלוב הטורפים במשפחה פעילה ומסוכנת. בכל ההתפתחויות האלה טיפל חָה בכשרון עצום, וגם מופעו שלו השתכלל ונעשה נועז ורב המצאות.

    האריות, הארנבות, ילדים צמאי דם, אורז מצופה נציץ וקהל זועק, שיפוצים, שיפורים, מענקים, מבצעים והטבות – גם כל זה, התרחש.

דצמבר 2007

בקובץ סיפורים "רוגטקה" הוצ' רסלינג 2014