נערת הרוגטקה     Sling shot Girl 

                                                                                                            גלריה גור דון, תל-אביב     17 אוקטובר 2004

 

  בתחילת המאה ה- 20 עלתה אצל אמנים וסופרים רבים תחושה מסוימת לגבי המהות של דימויים, ואופן הקיום שלהם. אצל פסואה, למשל, יש העמדה חדה של העניין והוא מציג את השאלה באופן שמטריד גם אותי. באחד המקומות (פרגמנט  36 בספר האי-נחת בתרגום של יורם מלצר)  הוא מעמיד ניגוד בין שני משפטים:

1. נוף  הוא מצב  של הנפש.

2. מצב של הנפש  הוא נוף.

הוא מעדיף את הנוסח האחרון. גם אני. פסואה מוסיף שם: "שמשפט זה נהנה מן היתרון שהוא לא מכיל שקריות של תיאוריה, אלא רק אמת של מטאפורה." (מצב של הנפש  הוא נוף.) אני מוסיפה - ואפילו מטאפורה שחוקה מציעה יתרון כזה.

 

  האבן שהנערה משלחת (בוידאו) קולעת באקדח שמכוון אליה הגנגסטר ומעיפה אותו מידו. זו פעולה עדינה, מדויקת, בלי נפגעים.

  הנערה בסרט המקורי, "רוצחי הקונגפו", שממנו לקחתי את הסצנה, מחלצת ביריית הרוגטקה את האהוב שלה שהגנגסטר מחזיק בו. אבל זו רק המעשייה. בשבילי זה היה מפעיל מסוים, לא יותר. לא שלא מפתה לחשוב על ציור או על אמנות כעל סוג של פעולת חילוץ. אבל מכיוון שאין לאמנות לא נמען מוגדר ממש ולא רפרנט סופי באמת, הרעיון של פעולת חילוץ לא מחזיק כיותר מסתם גוזמה פיוטית. אבל כדאי לפחות להשאר עם המושג פעולה. העבודה הזו היא בוודאי מבט על פעולה, הפעולה של הנערה, והפעולה שלי על הרצף הקולנועי שלה ועל הרצף שלי. 

 

 מעשיה, אולי מוטב לומר הדימוי, הוא המאחז החלש ביותר של יצירות. מאחזים – בידוע – צריך לנטוש במהירות האפשרית, או בכלל – לא להאחז. מראש לא. אני מאלה שחושבים שהדימוי מתחיל להיות שווה משהו כשהוא זניח, או רופף מספיק.

 

בראיון שערכתי עם אתי יעקובי היא אמרה לי משפט מדויק: " הדימוי הוא תמיד הדבר האחרון".

בעצם היא אמרה את זה יותר יפה – "הדימוי תמיד נסוג לרקע".

 

את הוידאו הזה הקדשתי לה  וליהודית סספורטס בגלל שהעבודה שלהן עסוקה מאוד במבט שהן משהות על פעולה, ומכיוון שאני לומדת מהן הרבה דברים.

 

 פסואה אומר שלכל מבט יש מבנה של פרמידה: " כל נקודת ראות היא קצה של פרמידה הפוכה, שבסיסה אינו ניתן להגדרה".

אני מוסיפה: הוא לא ניתן להגדרה כי הוא פתוח לאינסוף.

 

(פרגמנט 106 מה- 15 למאי 1930)