"הראות הייתה חדה להדאיב"

או

מה למדתי מתמר גטר   

​

ערב השקת "מחברת הזהב" ב', בצלאל  4 נובמבר 2024   מאת, יואב ווינפלד

 

בוקר טוב,

אני דיי מתרגש לעמוד ולדבר פה על העבודה של תמר גטר. לא רק בגלל שמדובר באמנית עם גוף עבודות מפואר, כזה שהיסטוריון האמנות גדעון עפרת כתב עליו "שערכו וחשיבותו חורגות, מגבולות ה"סצנה" המקומית." וגם זה, יש לציין אנדרסטייטמנט.

אני מתרגש בגלל שהמפגש עם גטר והעבודה שלה תמיד היה מאוד אישי עבורי. העבודה שלה והיא עצמה היוותה לי, ועדיין, מקור מתמשך להשראה, מחשבה, התפעלות. נתקלתי לראשונה בעבודה שלה בסביבות גיל 18, בתור נער שסקרן לאמנות. הלכתי להקרנת וידיאו ושיחה איתה בגלריה ברבור, והאמת היא שלא ממש הבנתי כלום ממה שאני רואה או שומע. אבל אני זוכר בבירור את התחושה החזקה שאני מסתכל על משהו שאני לא מבין, אבל שאני מאוד רוצה להכנס אליו. שיש שם גרעין עמוק שראוי לפיצוח.

 

כי כניסה לעולם שגטר בונה במשך כמעט חמישה עשורים היא כניסה לעולם רגשי אינטלקטואלי חד פעמי. עולם שאתה יודע איך אתה נכנס אליו, אבל לא בטוח שתצליח לצאת ממנו. כל אחת מהעבודות של גטר היא כמו פתח לעולם שלם של מחשבה, של אפשרויות ושל קונפליקטים.

 

הנה רשימה חלקית של תיאורים, נושאים, ורעיונות שנהוג לקשור לעבודה של גטר: ציור מכאני, ציור פעולה, בחינה של אוטופיות, האתוס הציוני כאוטופיה, סימטריה לעומת פגימותו של הגוף, ציור כעצירה של מבט, קצב, גרוטסקיות, עיוורון, פעולה רפטיטיבית, הערמת קושי על הגוף, ציור כפעולה של הזכרות, שינון. ומדובר פה ברשימה חלקית.

 

1.      

המפגש השני היה בתור סטודנט במחלקה לאמנות בבצלאל. הייתי בשנה ב', בשנת 2010, כשגטר הציגה את התערוכה GO2 במוזיאון תל אביב. ביקרתי בתערוכה עם פה פעור, המום ממיצב ציור טוטאלי של 80 מטר שהקיף את הצופה ובלע אותו בתוכו. למחרת הביקור בתערוכה נהייתי חולה. בעודי שוכב במיטה עם 39 מעלות חום, מצאתי את עצמי הוזה את הדימויים מהתערוכה, חולם בהקיץ על הנפה של אש, על תנועה בלתי נגמרת שקופאת במקום, על סחרור של המבט. הסחרור הזה שנשאר איתי, לדעתי, הוא לא רק תוצאה של איזה וירוס שקדח וקדח, אלא כמעט משהו אינהרנטי לעבודה של גטר. אפשר אפילו להשתעשע ברעיון שהעבודה הייתה כל כך אפקטיבית שנהייתי חולה אחרי שצפיתי בה. שהיא בלעה אותי וסחררה אותי כמו אותן רקדניות אקזוטיות שמניפות אש וגטר ליקטה מיוטיוב לצד שאר דימויים.

 

אחת המסורות שנהוג לבחון ביחס לעבודה של גטר היא המסורת של ציור הפעולה המודרנית והפוסט מודרנית. ציור זה שם את הדגש על ציור תהליכי, ציור שהוא תוצר לוואי של האמן שעומד מול משטח. ציור שהוא בראש ובראשונה פעולה של הצייר שמנותקת ממימטיקה או ממטאפוריקה. בתור סטודנט שלמד אצלה אני זוכר אותה בשיעור, מנסה להחדיר לנו לראש בשיחה על החמניות של ואן גוך: האם משיחות הצבע שלו, שהיא כינתה ה"תולעים", האם זה דימוי או פעולה? התשובה של גטר היא כמובן פעולה, וזה שיעור שלקח לי כמה שנים להפנים.

בניגוד לציור הפעולה, המחווה הציורית של גטר תמיד כרוכה בהגבלה שהיא מטילה על עצמה, היא נמצאת בתנועת מטוטלת בין התנועה החד פעמית של הצייר, ובין המשקולת שמונחת עליו בעת הציור.

 

מסורת שניה שאפשר לחשוב ביחס לגטר היא מסורת כמעט קליגרפית, כזו של אמנית לחימה, נזירת זן שעובדת חיים שלמים על מנת ליצור במשיכת מכחול קלילה את הדימוי המושלם. הרעיון הזה בא לידי ביטוי בעיסוק המתמשך שלה בעיגול המושלם של ג'וטו - צייר הרנסנס, שעל פי הסיפור של וזארי ידע לצייר עיגול מושלם ללא עזרת מכשירים, וכך זכה לתואר הצייר הטוב של זמנו. העיסוק הזה הוא בעצם עיסוק טכני ורעיוני במחווה המושלמת, החד פעמית, חסרת הפגמים, ובאפשרות ההיווצרות שלה. בעמל רב היא מחפשת להשיג פשטות מזוככת.

ואז, בשיחה שפורסמה עם שרה ברייטברג סמל, היא מספרת: "גם הסיפור של וזארי על ג'וטו הצחיק אותי בתור הדגמה לגאונות של ג'וטו. הרי קשה להעלות על הדעת סיפור מטופש יותר". סגור ציטוט. כלומר העיגול המושלם הוא בודאי לא העניין, לא קנה המידה לאיכות, כי אם תוצר אם הנסיון האינסופי ליצור אותו, של החיפוש הבלתי אפשרי אחר המחווה המושלמת, חיפוש שודאי נידון לכשלון.

 

2.

גטר מציגה בימים אלה תערוכת יחיד בגלריה גבעון בתל אביב. התערוכה כמעט עירומה מדימויים מלבד ציור מחוות של כפות ידיים, ויחד עם זאת היא רוויה באינטנסיביות אלימה שהיא תוצאה של תנופה ציורית, של התרחקות מעולם מושגי וחידוד עולם מחוות חומרי. לפי התיאור הזה אפשר היה לחשוב שמדובר בציור של פורמליסטי ומנותק, אבל אלה עבודות עם מטען רגשי של נהג משאית שעשה תאונת פגע וברח: עוצמה, תנופה, וגם אירוטיות מתעתעת.

 

הייתי בה לפני כשבוע, באתי לגלריה בבוקר יום שני, ויצא לי לפגוש שם את תמר במקרה. היא עמדה מול הציור שבכניסה לגלריה עם ספוג הפלא, וניסתה למחוק מריחה של צבע שקרתה בהובלה של העבודות. אפשר לראות פה בתמונה את הגרסא מהאתר של גטר, ואת הצילום הלא מקצועי שצילמתי בטלפון שלי - מדובר במריחה של צבע, פרט קטן, אבל הפרט הזה הולך נגד התנועה הפנימית של העבודה, נגד המחווה המרכזית שלה. המריחה הזאת, בציור אחד בפורמט בינוני של בערך חצי גליון מתוך בערך 30 עבודות חדשות הפריעה לגטר עד כדי כך שהיא באה לבקר בגלריה כדי לתקן אותה.

הטוטאליות המפורסמת של תמר היא בוודאי שיעור לכולנו. אבל נדמה שהמחקר של גטר אודות המחווה הציורית הוא לא רק מחקר שעוסק בבעיות פנים ציוריות. אלא גטר חושבת על המחווה הציורית ברצינות כמעט אתית. ואם המחווה היא דבר שהוא אתי, זה אומר שהיא מה שיכול לשאת משמעות באופן העמוק ביותר.

שעליו יקום או יפול דבר.

זאת תערוכה מרגשת, היא לא עוברת מספיק טוב בתמונות, ואני ממליץ לכולם ללכת, או לרוץ, לצפות בה.

 

3.

נתתי לשיחה הקצרה הזאת את הכותרת "הראות הייתה חדה להדאיב" מתוך הסיפור המופתי "רוגטקה" שגטר פרסמה בספר הפרוזה שלה ב2014.

 

"בִּרְיוֹן וּפְצָצָה בְּיָדוֹ הופיע בְּהַר. עוד ירד גשם. טיפה וקרן אור הצטלבו וכך הוא הופיע לו בתוך מתז צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת. מרוב הבוהק שלאחר הגשם, מרוב שיפעת האור שהציפה את ההרים, אזלו באחת הצְבָעִים, דהו כלעומת שבאו. הראות הייתה חדה להדאיב. הביריון עם הפצצה שלו הופיע, ובו ברגע זה היה מוֹפָע אָבוּד; הוא עמד לו שם באור הגדול עם הפצצה ביד."

 

האם הפסקה הזאת, על מופע של יופי שהוא גם טעון באלימות, שהצבעים בו דוהים באחת לא מתאר היטב את הציור של גטר?

צירוף המילים הזה, חד להדאיב, חוזר על עצמו בערך שלוש פעמים בסיפור הזה. הוא תפס אותי ברא ובראשונה בגלל המצלול המאוד ספיציפי שלו, החזרה של האות' ד' והאופן בו הוא מושך את הקורא קדימה, יוצר קצב מסוים. זה רגע בו המצלול של השפה פוגש את תוכן הדברים בתיאום מושלם, והמילים הן כמעט מחווה צורנית בפני עצמן.

הראות חדה, הצבעים דוהים, וחזיון הפלאים הזה הופך לרגע של קריסה, של התכלות. רגע חד להדאיב. אבל אם חושבים עוד על הצירוף הזה, זה צירוף מוזר. אנחנו, בטח כאמנים, נוטים לחשוב על חדות כמשהו לשאוף אליו, חדות של מבט, חדות של ביקורת. אם זה היה חד להכאיב, לצורך העניין, לא היה צריך להכביר על זה במילים כי כאב הולך עם חדות (דקירה, חתך).

אבל להדאיב, או דאבון, זה בעצם סוג של עצב, דכדוך, דכאון. כל מי שהיה בדכאון יודע שזה למעשה ההפך מחד שזה דבר מערפל את הראיה ואת התחושות.

אז למה הראות חדה להדאיב?

נדמה שהצירוף הזה מתאר היטב איזה דיאלקטיקה שנמצאת בעבודה של גטר, שמורכבת ממהלכים שהם מאוד חדים - גם בניסוח, בבהירות הפנימית והפורמלית שלהם, וגם בעולם ההתייחסות שלהם. לכאורה עקרונות הפעולה פרושים לפנינו בבהירות, עולם המושגים משותף איתנו בנדיבות. אבל ההצטברות שלהם יחד, זה לצד זה, על בד אחד או בחלל, מביאה איתה דווקא סחרחורת מבלבלת, מתעתעת, בלתי חדירה, מופע ראווה אבוד.

 

4.

בעבודה לקראת המפגש הזה הזאת הסתכלתי הרבה באתר של גטר. העבודה הכי מוקדמת שמופיעה בו היא "הגלויה", עבודה משנת 1973 שלא הכרתי. לפעמים מבט בעבודה מוקדמת של אמן יכול לגלות לנו גרעין של מוטיבציות שילכו ויתפתחו במשך שנים. בעבודה הזאת, מתקן אלומיניום מולבש על ראשה של הפרפורמרית, בקצהו יש צילום גלויה של נוף. יש כאן התקן שמונח על הגוף ומגביל אותו אבל גם מרחיב אותו, הגלויה מכוונת את המבט באופן מסוים, תמיד נשארת מול העיניים, רודפת את מבטה של הלובשת. הפרפורמרית מסתובבת סביב עצמה שוב ושוב, עד שהיא קורסת על הרצפה.

 

בדומה לסינדרום פירנצה, בו היופי של העיר מציף את המבקר עד שהוא נהיה חולה, גם פה קורה משהו דומה, הנסיון להתקבע על גלויה הופך לסחרחרה שאי אפשר להפסיק, לסיבוב מתמשך שמביא לקריסה של המביט. הנוף הפתוח הוא גם מה שחוסם את המבט. גם בעבודה הזאת, כמו בטקסט שפורסם 40 שנה מאוחר יותר, המבט עצמו הופך לפעולה שהיא ממש פיזית ורגשית. הראות היא חדה להדאיב, כל כך חדה שאי אפשר לברוח ממנה.