איריס והאידיוטית : טורסו ובלימייך (בלי-מוח)

דצמבר 2020

  

   בשלבים הראשונים של עבודתי עסקתי בדמות הטורסו בעיקר כ"חתיכה", השבר כשלם בפני עצמו. לא חסרו לו ידיים או רגליים. ה'גזע' עם ראשו היה שלם ומלא.

לאורך השנים נראה שרוב הטורסו שרשמתי, הן נקבה והן זכר, כמו גם כל הדמויות הנון-מגדריות המאכלסות את רישומי פיתחו את תכונת האקפאלוי Akephaloi  , "חסר הראש". בשלב מסוים הראש, החלק החסר, נעשה מן משימה עבורי, הוא דרש ניסוח, נוכחות מפצה או 'התגלמות'. אני אומרת 'התגלמות' מכיוון שפיזית, ברישום/ציור זה הפך למעשה לאיחוד, לגוף אחד. זה מה שקורה ברוב רישומי וציורי ה- Iris שלי, לדוגמא.

איריס של רודן הייתה נקודת המוצא שלי. הפסל של רודן ללא ראש. זהו טורסו; פרגמנט של גוף נשי. דמויות איריס בעבודתי מפתחות פרצוף בתוך הטורסו: הן הופכות למיני בלימייך, 'Blemmyes' , קטגוריית המשנה של חסרי הראש, אקפאלוי.

איריס איננה רק פסל חסר ראש; מה ששייך כולו לגאונות של אוגוסט רודן נובע מהמצב שהוא עיצב - פסל חסר חזית. כאן לא ניתן לראות את האובייקט 'מאחור'. אפשר רק להסתובב סביבו עוד ועוד. וזה מה שהיה כל-כך קשה להכיל בדו-מימד של הרישום שלי, ובמיוחד קשה באמצעות הקו המהיר מאוד של הרישומים. מסובך להגיב אל העיקום המסוים מאוד של הטורסו של איריס, ואל החתכים של כל החלקים החסרים שלה. כך שבנוסף לכל זה, איכשהו הראש החסר תבע ממני משהו, חסרונו התייצב בפני באופן כמעט מבהיל, למרות העובדה שכלל לא היה בו צורך; הוא באמת בלתי נחוץ בצורה המוצלחת ביותר באיריס של רודן, ועד כדי כך שנדמה כי הוא מיותר בכלל, גם לאחור, בכל היצגיה ההיסטוריים.  איריס חסרת הראש של רודן היא בעיניי שלמות שאין שנייה לה בנוכחות ומשמעות מלאה. ציירתי אותה שוב ושוב אל מול האורגינל, תחילה בטכניקות רישום שונות כשהסתכלתי עליה מכל עבר, וכעבור כמה ימי רישום דחוסים במוזיאון, כשכבר הכרתי אותה טוב יותר, התחלתי לעשות אותה לבד, רחוק ממנה, בסטודיו, בכיסוי עיניים ורישום מהיר מאוד, כמו לשרבט חתימה בחושך. אבל אז, משהו לא מתוכנן קרה: הטורסו פיתח תכונות של פרצוף. זה בא מעצמו, עם זרימת הקו: תווי הפנים של ראש חסר נמצאים על החזה, או - ולעתים קרובות - בחלקים תחתונים של הטורסו, ואכן באופן די דומה הם מופיעים גם בנוסחים שונים בבלימייך המיתולוגיים'Blemmyes' . אהבתי את זה. לא תכננתי את זה. לא היה לי מושג או כוונה ליצור התייחסות מכוונת לבלימייך המיתולוגיים וגם לא למוטציה כלשהי כדוגמת הסטיות, השדים והמפלצות המוכרים מציורי המיפוי העולמי של מוזרויות, ה-,mapa mundi חוצי התקופות והתרבויות. לא התעניינתי בשום אספקט היסטורי. זה קרה. ועכשיו כשזה קרה יכולתי לעבוד עם זה.  זה גם לימד אותי משהו לא רק על הדמיון העתיק או הקלאסי, אלא על הדמיון ככזה, ועל ההצטלבות בין דמיון למקרה. לפחות ביכולתי להעיד שמעולם לא היה צריך לנסוע לקצה העולם כדי לגלות בני אדם שפרצופם קבור בשדיים או בקרביים. אני גיליתי אפשרות כזו במהלך תהליך לימוד עבודתו של רודן כאשר 'שאפתי' אותה - אם אפשר לומר זאת כך - 'אל תוך' גופי שלי. במקרה של איריס -כשהראש שלה נמצא בשדיה ובמעייה - זו להרגשתי הצורה של המהות הרוקדת שלה - של היות מה שהיא: פנומן אולטימטיבי של תנועה.

קראתי שבאיזשהו שלב במאה ה -17 נטען שהמילה 'בלימייך' באה מהעברית  - "בלי" ו"מוח 'bli' 'moach', 'Blemmyes' - שרומז לכך שהבלימייס היו אנשים ללא מוח. במובן מסוים, רישום בכיסוי עיניים מחווה סנקציה על המוח - הסטה או השהייה של הצנזורה האמנותית, הידע. על הבלימייך המיתולוגי נודע לי שהם תושבי לוב העתיקה או קשורים בדרך זו או אחרת למערכי נהר הנילוס. לעתים קרובות הם יצורים אתיופיים. אהבתי ללמוד גם את זה, כי באופן אינטואיטיבי, כמעט כל הדמויות 'חסרות הראש' שלי נושאות על גבי חוסר המוח שלהן גם כמה תכונות 'מוריות'. והטורסו הראשונים שלי - כולם עד אחד - 'מוריים'.

אני חושבת, וניתן לשער שהרבה חשבו וחושבים כך לפני, שאין זה מקרי שאותלו המחזר אחרי דסדמונה מספר לה סיפורים אודות מסעותיו המוזרים בפינות רחוקות בעולם שם ראה את האקפאלוי או את הבלימייך, אותם יצורים מחרידים חסרי ראש העוטים את פניהם על החזה, הבטן או החלציים. בהצגה אני חושבת שזה משמש כהקדמה אימתנית למה עומד לקרות לאותלו עצמו: הג'נטלמן הזה מאבד את ראשו... זה מה שקורה שם לנגד עינינו. למדתי גם כי הנגזרת היוונית מ'בלמה' היא 'לראות' או 'להביט', וכי ' 'muō פירושו לעצום את העיניים. אז 'הראש החסר' מייצג את האובדן של המבט, את 'איבוד היכולת לראות' - עיוורון, וזה המקרה של נפילתו הנוראה של המור, אותלו השחור.

השם 'אותלו' נעשה עבורי מציין שאלת הגוף בציורים שלי. הזר, הנורא והמקוטע נעשים היפה והמושלם, ובה בעת אני עסוקה גם באיום המגיח מן הגוף חסר המוח, האפל, מן החלקים החייתיים 'השחורים', הלא אנושיים. אני חושבת שבגרוטסקות שלי דווקא החושך ה'מורי' הוא מה שאני מאירה, רוצה לומר מביאה אל 'נאורות'; השחור שלי הוא ה'רוח', הגמישות, התנועה במובן הגבוה ביותר - צורת היות שמתעלה על האדם. בקיצור: חתכתי את ה-'hell'   מ- 'Othello'. מה שאני מנסה לומר הוא שבמובן היפרבולי אני מזדהה עם הטירוף של אותלו: עם פניו 'השחורות', עם עיוורונו, היעדר ראשו, קנאתו האומללה, ועם הרצח. מבחינת האמביציה של הציור שלי: על הגברת הזכה למות.