תמר גטר:  "אידיוטים"       2009

 

בעוד כשנה מוזיאון תל אביב לאמנות מודרנית עומד להציג תערוכת יחיד מקפת של האמנית תמר גטר.  אוצרת: נעמי אביב.  הנה כמה מהדברים שאומרת עליה אביב:

 

 אם יש מציאות "חנוך לוינית" גדושה פרטים גרוטסקיים המעוצבים בוירטואוזיות אז יש מציאות פיזית, גופנית "תמר גטרית" משעשעת עד זוועה, שעומדת כמעט בהיפוך למושגים המופשטים הנקשרים בשמה. אם יש משמעת יצירה "תומס ברנהרדית" פתלתלה, רפיטטיבית אך מדוייקת אז יש משמעת יצירה "תמר גטרית", משמעת מפרכת, מפורקת, מגחכת אך טוטאלית. במחצית הראשונה של שנות השבעים פרצה תמר גטר אל עולם האמנות הישראלית כנסיכת אוונגרד חדה ושאפתנית ועם עולם ערכים ומושגים אסתטיים מודרניסטיים איתם היא ממשיכה להתווכח ביצירותיה עד היום. מלכתחילה היא כמו סימנה לעצמה מעגל שעל קוטרו היא חגה שוב ושוב בקלילות של בלרינה המחוללת על רגל אחת כשעל ראשה קסדת ברזל כבדה, כמו הקסדה של אלת החוכמה והמלחמה מהמיתולוגיה היוונית, שנולדה בקפיצה ישר מראשו של אביה.  תוך כדי ריקוד אתגרי, לולייני, היא משתלטת על הסימטריה ללא מכשירי עזר כסרגל או מחוגה, והיא גומעת דימויים מיד שנייה, מיתוסים לוקליים הנשענים תמיד על תולדות האמנות ולהיפך, אגדות מתולדות האמנות שבאמצעותם ובעקשות מעוררת השתאות היא מעכלת, מכסחת, מלעיזה וטוענת מחדש את המציאות הישראלית ממילא.

מערכת הדימויים שלה נובעת ממקורות שונים שעל פי רוב תווכו על ידי ההיסטוריה אך הם תמיד עוברים דרך הזכרון הפרטי, האישי, של מי שהיא תוצר של מערכת החינוך הישראלית, הספוגה בערכים של השומר הצעיר, והיא בת למשפחה ורקע אידיאולוגי מורכב ומסויים. את כל אלה יש לדמיין מבעד למסעות, טיולים וקינון במוזיאונים היסטוריים ברחבי העולם. בכל דימוי שהיא בוחרת להעביר דרך הגוף המסויים שלה מהדהדת תת-ההכרה של מי שהיא.

את יצירותיה המשורטטות בגראפיות גירית, הניתנת למחיקה ושכתוב, מאכלסת שורה ארוכה של פיגורות המבוססות על סתירה פנימית, דיאלקטיקה. בתהלוכת הפיגורות הבזויות, הדחויות, השוליות, הקרימינליות, היא מצעידה, כאילו היו מריונטות מושלמות, צבא של גמדים, מפגרים, דחלילים, מהגרים ומפלצות נלעגות. מול הפיגורות שנשלפות מתחתית הסדר החברתי יש את הגיבורים היפים, המורמים מעם.

מעמדה ביקורתית של אדיוט או ליצן היא מפליגה אל מוקדי קונפליקט אידיאולוגיים ומתנגחת ברעיונות אוטופיים, רעיונות ותפיסות שהגדירו את המודרניזם האוניברסליסטי לכאורה, או את המהפכה הציונית, לדוגמא. מעמדה "אידיוטית" אך לא מתנצלת נגזר גם יחסה אל אייקונים ישראלים כמו חצר תל חי, שאליו הגיעה מלכתחילה משום ששאלה איזה אייקון ישראלי יש במאגר התרבותי-היסטורי של המקום הזה. משגילתה במקרה רישום נשכח של חצר תל חי, רישום פשוט שאינו מסגיר לא את טרומפלדור ולא את מיתוס הגבורה והאסון שהתרחשו בתל המת והחי הזה. איש לא ניכס עד אז את הדימוי המרוקן הזה כ"אייקון ישראלי". היא התנפלה על הדימוי כמוצאת שלל וממנו המריאה אל סדרת פעולות ציוריות שמגדירות את מקומה בשדה האמנות הישראלית עד היום. הרישום של חצר תל חי יעבור אלף טרנספורמציות עד שיתיישב בעבודה במדוייק. כך יקרה בעתיד לכל דימוי שמצליח לחדור אליה מבעד למסננת הדקה. חצר תל חי תהפוך למגרש משחקים בפרופוציות, בפרספקטיבות, בואריאנטים, בשיבוצים, באידיאות של אמנות ובאופן בו ניתן להביט דרכן ומבעדן, כמו גם מבעד לגוף המתבונן. גטר תהפוך את תל חי למבצר, לקבר, למגדל, לפגודה ואפילו לטיסן המשוגר לחלל. כך יעלה בגורלם של מבנים סימטריים אחרים, דיוקנאות של גיבורים, שלל גופות, גדמים או אירועים. כך היא תעולל למשל לעיגול של ג'וטו או ראשו של קוזו אוקומוטו או דיוקן השומר הנם של של פיירו דלה פרנצ'סקה, הגביע של אוצ'לו, או הערים האידיאליות של סוזנה. 

אף לא אחד מדימויים אלה מבקש לעצמו מעמד של דימוי או אתר התרחשות קונקרטי. הדימוי עבור גטר הוא תמיד אמתלה לבירור המנגנון שחשב וייצר את אותו דימוי במקור. כל דימוי שנוסף אל הרפרטואר המתרחב מכניס את גטר לטראנס של רישומים שלעיתים הופכים לציורים ולעיתים הופכים לאובייקט מצוייר שאינו קיים בעולם.

בפרוייקט חצר תל חי החל להתגבש תהליך הבניית המבט של תמר גטר, מבט שתמיד קשור וחושב דרך הגוף המסויים שלה, תודעתו ותשוקותיו. מבט ויחסים שאינם רוצים להיתפס כשהם מנותקים מהגוף. גם כשהיא עוברת להגדלות ענק ולציורי קיר, הציור לעולם אינו מנותק מהגוף.

תמר גטר נמנית על השורה הראשונה של האמנים הישראלים והיא השתתפה בעשרות תערוכות יחיד וקבוצתיות. יצירותיה המאתגרות הוצגו ומוצגות לעיתים תכופות בכל המוזיאונים בארץ ולא מעט גם בחו"ל, והן גם נכללות באוספיהם.