18 נובמבר 2007

בנוגע לג'וזפינה

 

הי מיכל,

 

  קראתי קצת וגם חשבתי בנוגע ל'ג'וזפינה' בשאלה הספציפית של הקול, ורציתי לחלוק איתך:

במרכז הדיון שלך סביב רפי נרמזה ה'אמנות ה'ענייה' כפוטנציאל האמנות הגבוהה יותר, אם לא האמנות ה'יחידה'.  הציפצוף מול השירה; הרגיל (הנגיש, היומיומי, ה'לא אמנותי')  ביחס למיוחד, או הרגיל כמיוחד ; כלומר ג'וזפינה כמי שמאפשרת קשב ל'מובן מאיליו' או ל-OVERLOOKED AT .

 בהקשר היהודי -  - אגב, מצאתי לא מעט התיחסויות לעם העכברים כעם היהודי - -  מקבל הפרדוקס של המשורר העליון שלא 'שר' את הצבע של סרוב ההעברה של המסורת. סרוב פעיל, מודגש. בנוסף זהו גם מקום של נידוי, או מוחרמות.  המקום של רפי בהקשר מהודק של מסורת ציור ש'אין מה לעשות איתה' הוא משהו שהייתי שמחה לשמוע עוד אודותיו ממך. (במיוחד משום שרפי לעיתים קרובות הדגיש שהוא צייר 'מסורתי') מתקשר גם למכתב לאבא אודות המועט או הלא קיים, המסירה שלא מסר.  קראתי גם על ההסתיגויות של קפקא מהתיאטרון האידי שלרגע הסתקרן אודותיו, וממנו ומאנשיו פרש במיאוס מסוים, או לפחות בתחושה לא טובה ביחס לאופן בו מחזיקה הזימרה הזו את ה'מסורת'.  אז שאלה אחת נוגעת לדחף האנטינומי המשותף לזמרת ולמאזיניה ביחס לחסימה של ההעברה/מסירה.

הענין השני נוגע למשפט אחד מהיומנים של קפקא בו הוא אומר שלהשאר חי עשוי היה להפסיק את כתיבתו פחות ממוות. משפט כל כך אבסורדי שמעלה על הדעת רק את הלוגיקה של בדיחה יהודית. בהקשר הזה עולה על הדעת שאמן הרעב לא מתחיל לצום בגלל אידיאולוגיה כלשהי, אלא פשוט בגלל שאין לו תיאבון. באופן דומה ג'וזפינה מהוללת ונודעת בחוסר כישרונה, כמו גם ממש בשל היותה בינונית ממש.

 

עוד: לא הבנתי בסיפור את צורת המסירות של העם לג'וזפין שהיא כמו אב לילד חלש. את יכולה לספר לי על כך עוד?

 

גם לא הבנתי למה בעצם היא נעלמת; בגלל הגאווה והחישובים המוטעים שלה או בגלל חוק הברזל של הגורל?  גם המילה בגרמנית היא  Hingang שזה לא רק להיעלם אלא גם לההרס, נאמר איפה שהיא 'נהרסת', והיא  גם 'יורדת'. (ומזה, מן ההרס הזה, נשארת רק הפרקטיקה של הערמומיות...)

 

בנוסף קראתי מאמר על המחקר של בטינה מנקה (Bettine Menke)  שנקרא Signum der Lesbarkeit   ובוא מתוארת 'ג'וזפינה' קודם כל כטקסט שקוטל או מפרק את היחס הרומנטי של אלגוריה (ו)קריאה לטובת אלגוריה של הקריאה. הטקסט במטאפוריקה הרומנטית עובר לעיתים קרובות פיגורציה, ויש לו 'קול'. לקול הזה יש סיסטמה שהיא סימפטום הקריאות של הטקסט. היופי של הקול הזה, מיוחדותו, יחידיותו וכד' הם פנימיים ומכוננים בסיסטמה ולכן הם מכוננים של סיכוי הקריאות, מה שמאפשר לומר שהסימפטום של הקריאות גלום ביחודיות היפה של הקול. וכמובן שהסיסטמה של הקול ה'יפה' היא זו שתאפשר את האירגון, את הלכידות, את אפשרות המובן כמו גם המשמעות של הטקסט. כך שהפרוייקט של קפקא (אולי כמו הגגנבילד פרוצס של בויס – הליך נוגד התמוני, כמו שתרגמתי פעם לתלמידים) הוא לערוך דיסארטיקולציה של הקול הזה, להרוס את המודל הרומנטי, וכך קודם כל יורדים אל שולי הקול ה'יפה', אל קול שהוא רק ציפצוף, או שריקה (הנהמה או היללה אצל בויס) ומעמידים (ליטרלית) אלגוריה של קריאה, במנוגד לתמונה אלגורית של קריאה. כך גם נעשה הציפצוף – פיגורת קול הקריאות של הטקסט – פיגורה של אי קריאות גמורה במובן זה שקולו של הטקסט נעשה תהליך נגטיבי פנימי לו, או; הסתירה הפנימית שמאפשרת אותו כקול. ואז יוצא שהסיפור 'ג'וזפינה' מעמיד את הקריאה (את היצירה) כתהליך נגטיבי כאשר קריאה ממשית נעשית בהכרח מיטוט של כל תהליך קריאה שהוא (וזו שקודם, מסורת). וזה אולי מה שמבאר את היעלמות הקול בכלל כשלילה משחררת.

 

אם כל זה עושה מובן כלשהו אז 'ג'וזפינה' הוא תיאור מבריק של מודל העבודה שלך, של דושאן, של בויס...  אני לא בטוחה עם רפי. באיזה שהוא אופן רפי תמיד שר בקול 'יפה', מעולם לא 'ציפצף'....

 

 

תמי