28 דצמבר 2005

מנחם רוט אל תמר גטר ותשובתה

הי

 

אני לא רוצה שיצטבר קרח.

 

את מורה שלי במובנים רבים.  תודה

אני רוצה להמשיך לילמוד ממך כמה שרק תתני. בבקשה. במה שנוגע לעבודה במסגרת האקדמיה – לפי הנוהלים. בקורס הנוכחי לא תוכל להשתתף.

אני מאוכזב מרוב המורים שהיו לי בבצלאל.

אני צריך להשלים קורסים  במחלקה  אחרת  אני לא נוסע לגרמניה.

לא הייתי צריך לקחת את הקורס שלך אלמלא יכולתי לכבד אותו. אתה לא מאכזב אותי, אתה מאכזב את עצמך.

הייתי יכול לאכזב מרצה אחר. לא היית מאכזב אותו, אלא את עצמך. מצחיק, זו ברירת המחדל היחידה – את מי הכי כדאי לרמות?

אני יודע שכאשר אני רואה אותך בבצלאל את בן אדם פרטי  - במקום העבודה  שלו. כל חיי האמנות בארץ זה מפגש ציבורי. פרטי זה חברים, משפחה וכו'. גם בציבורי יש רמות שונות של קרוב-רחוק, חם-קר וכו'.  

אני מכבד את  זה  ולא רוצה להעמיס עליך אתה לא מעמיס עלי דבר. נוכחותך נעימה. תכבד את עצמך.  

אני תלמיד גם בהליכות יופי.

 

אני אבין אם תבחרי שלא להגיב למכטב זה

 

כללית: בבצלאל אתה נחשב לכישרון. כל מורה בבצלאל יודע מצויין שעתידך כאמן, כמו עתידו/ה של כל אחד/ת  אחר/ת מוכשר/ת לא תלוי בקורס כלשהו, וגם לא בשום אקדמיה או תוכנית לימודים אחרת. עם זאת: מי שבוחר ללמוד במסגרת  מקבל עליו את עולה של המסגרת. ביחס למטלות של לימודי השכלה גבוהה, בצלאל מציג דרישות אפסיות. רובכם נכנסים למוסד הזה בלי דעת קרוא וכתוב, ובלי כל דעת. רובכם גם יוצאים מן המוסד הזה באותו מצב. עם תעודה. כלומר – אתם קונים תעודה. השאר נתון ברובו בידכם. מה תוציאו מן המורים שלכם. איננו עוסקים בהעברת אינפורמציה, המצב בהוראת אמנות הוא דיאלוגי; תלמיד רדום – מורה רדום. תלמיד עירני – מורה עירני.  תלמיד מכבד – מורה מכבד. וכו'. חוץ מזה בדיאלוג לומדים שני הצדדים, כך שגם אני תלמידה בבצלאל, ומקום העבודה הזה הוא של שני הצדדים. ללמד זה לא ג'וב, זה משהו אחר, תובעני מאוד. וגם הפוך – סטודנט לאמנות פוגש את המורה שלו באופן מאוד שונה מסטודנט למשפטים את המורה שלו. בצלאל מנוהל בידי אמנים ומתוך כך הוא גם מקום, 'ה'מקום, המגלה הבנה מוחלטת לאנשים עם בעיות מסגרת ומטלות. לא זכור לי שאי פעם ויתרו לסטודנט כל כך הרבה כמו לך. הורידו עוד ועוד גם מן הדרישות האפסיות ביותר. השאר – הכבוד העצמי שלך.   

 

בברכה,

 

תמי