לכבוד חבר השופטים של קרן "וולף"    27 נובמבר 2002 

 

 

     בתוך מבוע הדמויות והמעללים שיוצרת קרן רוסו לדרמה של הריבוניות העצמית, אני נתפסת לדמות על אחדותית -  'איוב', ושתיים נוספות שלהן אני יכולה לקרוא 'פניו' של איוב, שתי צדודיותיו: ה'כורה' ואורפיאוס', פניו ה'חיוביים', ופניו ה'שליליים'. בעולם שאותו מקימה רוסו הן מהוות מעין שירטוט של תבנית פעולה, או נכון יותר; של תבנית הבחירה העומדת בפני איוב.

    הכורה, ה'חיובי', איש חרוץ ומשתדל, שחופר וחופר עד בוש, הוא מן שיכור מעמקים או משוגע, בדמיון גמור לזה שנכנס לפרד"ס הקבלי והשתגע. אין יציאה עבור הכורה המסוחרר הזה, והוא  הולך ונשאב אל אובדנו. לעומתו, אורפיאוס, ה'שלילי', הוא מי שמצליח, במאמצים, לאבד את הכל! על כן איש זה  זוכה באור, ביצירה, בחיים. חירותו מושגת בויתור, בהרפיה.

   שלושה מגה-סיפורים של יורדי שאול מייצרים איפה את הסיטואציה היסודית, את העדן הארכיטיפי, שעליו בנויות מרבית המעשיות של קרן רוסו: היה ה'כל' – ה'כל' אבד. אלפי הטקטיקות של השבת האבדה, אבחונן הדקדקני – הם חומרי המילוי של האמנות הזו בכל הופעותיה המדיומליות; בכתיבה, בוידיאו, סאונד, הצבות וציורים. הטקטיקות בהן מתענינת רוסו הן אך ורק סוגים 'שמאליים', 'בוגדניים', סוגים 'אורפאים' של השבת האבדה. על כן שפע הצורות בהן ה'אלימות משחררת' או 'השטן גואל' בכל יצירותיה הם גילומים הכרחיים שלה.   

 

  איוב של רוסו הוא אדם מודרני וגם אמן מודרני. במידה גלויה הוא גם סוג של פורטרט עצמי, או פורטרט של יצירה, והחידה, חידת האמן/האמנית היא על  פוטנציאל קימתו של איוב מן האפר: איך זה יהיה לכשיקום, לכשיתעשת  וישוב לחיים, אחרי ש'נשרף' כליל…

   איך חוזר איוב, האיש שאיבד הכל ואמור למצוא מחדש את האמונה, את האהבה, שאלה זו היא בעיני הכוח המניע, הדחף האדיר של האמנות הזו.

    עבור השאלה הזו יש לקרן רוסו ניסוח מזהיר: "…היכן אנו יכולים להתחיל לשים את המבנה שנקרא עצמנו…"

 

הנה קרן רוסו על איוב, איוב שמפנה אלינו את פניו האורפאים:

(קטע מתוך ראיון עם אפרת שלם ב'עיתון סטודיו':

"….. הוא היה צריך את זה בדיוק, את נקודת ההתחלה של המשבר הקיצוני וחוסר אמונה, שום דבר מלבד הכאב והבכי והשנאה, שמתוכן מורכבות הפנטסיות, והפנטסיות הופכות לעובדות והעובדות לזיכרונות והזיכרונות הפכו לפנטסיות והפנטסיות הפכו מציאותיות, וכולן הפכו להיות הוא וכולן אפשרו לו לקום וללכת… "

 

     בעידן של ספקנות מלומדת וריקנית ומולה פרצי קנאות דתית ואלימות נבובים, באה האמנות של קרן רוסו לשיר שיר הלל ענק לאמן ולאמנות. שפע השלילות המצחיק-אימתני של עבודתה מצהיר ושב ומצהיר על אהבת חיים אמיתית, יצרית, נטולת צדקנות, שב ומציג את האמנות  כמחוז של התנסות ממשית. אני ממליצה בחום על כל תמיכה וקידום של קרן רוסו.

 

בכבוד רב

 

תמר גטר