אחרי כתיבת "מדליה" (חרטום - הוא שם הסיפור בסוף)

16 ספטמבר 2008

 

האמת היא, שמאז הסרט של קאגל אני לא מפסיקה לפנטז על נעלי הסירה עם האבזם של בטהובן שהן בדיוק, אבל בדיוק נמרץ הנעליים שמופיעות בכל רישומי "קפיטן-בלי-ראש" שלי, ב"הקשות עקבים", ב"עשרים חוליגנים חדשים" וכו' וכו'. יש הרבה נעליים אצלי. חוץ מזה, אני כל החיים נוסעת בקוים 60 ו-61 שעליהם נוסעים גם האברכים לבני-ברק, עם הנעליים השחורות המאובזמות. אז אתה יכול להבין באיזה  elation אני נזכרת כעת בפרטים האלה ובמיוחד כשאתה קובע שזה 'בום'. (אגב, שמת לב שגם לחה (מ"חה וצ'ה") היו כאלה?  פעם ראיתי סרט על דרידה והוא גם נעל כאלה, עם חרטום קטום והכל, אבל לבנות, כמו סרסור צרפתי. בניו-יורק הסרסורים בסביבה שגרתי בה נעלו שחורות. לפאזוליני ב"חיים אלימים" גם יש עסק מקסים עם נעלי סרסורים, אבל שם זה מוקסינים. ב"אקטונה" זה עוד פעם האלה מהלכה השחורה עם האבזמים ונועלים אותן תמיד הטיפוסים הכי מחליאים שאפשר להעלות על הדעת, אלה שבגלל שהדבר הראשון שאומרים עליהם זה 'הדג מסריח מהראש' חייבים לעצמם את הסרח האריסטוקרטי בקצה השני שלהם. בדיוק כמו לונג ג'ון סילבר או קפטן הוק. מה שווה רגל העץ של סילבר אם אין בצד השני נעל לכה שחורה עם אבזם יהלום??  משהו הנעליים האלה! לפני שלושה שבועות הלכתי לחנות אחת ברחוב ביאליק ברמת-גן, אז יש להם, נעלי גברים מהסוג הזה, עם עור נמר, קרוקודיל, נחש וכו'. ואותו דבר בוורוד, בצהוב, תכלת, כסף וזהב... כמעט קניתי, בסוף התביישתי והלכתי משם.