על קאראואג'יו   06 אוקטובר  2007

הכל כמו שאת אומרת; סוער במיוחד, אמנותי, רתחן, טראבל מייקר, פה גדול, פלוס: הריגה בשוגג בקטטת

טניס שבה גם הוא נפצע אנושות. לא ממרח שלי. קראתי הכל. הרוב זוטות באנאליות שכל האחרים המעורבים ברחו על נפשם, שיקרו, הכחישו או התנכרו, והיה הכי נוח לשים הכל עליו, דברים שנופחו -  כך מתקבל הרושם - לממדים של רדיפה קולקטיבית שמקורה לא באיכות הקרימינלית של מעשיו - פוחזים ככל שהיו -  אלא בזעם האידאולוגי ובקינאה המטורפת שעורר בחוצפה האמנותית שלו. היה צריך להרוג אותו. והרגו. זה הרושם. מלא פוליטיקה; קרדינלים, אפיפיורים, בישופים, כנסיות, הזמנות... הוא מאלה שרצו את דמם. הוא היה נדיר, מיוחד, גאון, הקדים את זמנו בצורה פיראית, בכנות ועומק שלא ידעו עליהם, הפך מאות ציירים למיותרים בעיני עצמם. ציירים ידעו מיד, אבל עד בודלר לא היה אחד שהיה לו משהו רציני להגיד על הצייר הזה, כולל לא המומחה בן זמנו שלו, בלורי. אבל הרחוב העריץ אותו באופן אינסטיקטיבי כי הציורים האלה הגיעו לרחוב כמו רוק אנ רול. הוא היה נערץ עד קצוי אירופה בגיל 20 פלוס. רובנס השתולל ממנו, פוסן סבל. כל מי שרצה להאמין באמנות והשראה אלוהית השתין במכנסיים. ההתגלות לפאולוס של רפאל וגם של מיכאלאנג'לו בואנרוטי זה ציורים שנראים כמו ענתיקות מיותרות על יד הציור מהדל פופולו, אפילו שמיכאלאנג'לו כבר ידע בחוש שכדאי לשים הרבה על הסוס ושם אותו באמצע, אבל דפק את השאר עם עודפי דמויות על הארץ ובשמים, ומיסמס את הכל עם כמויות עתק של ציטטות מאלבום התנוחות הקלאסי.  נסיונות הבריחה שלו מבתי הכלא זה לא סיפור על איזה פושע מסוכן ומשוגע אלא סיפור אומלל של צייר שהיה משוכנע שלא מגיע לו לשבת על הריגה בשוגג. כל כך הרבה מסמכים שזו הריגה ולא רצח! זה הבדל ענק. ובסוף אמנם גם נתנו חנינה גמורה. אבל זה היה מאוחר מדי.