אודות ה"רעשן"

חילופי מיילים עם חברים  (יונתן סואן, עודד וולקשטיין, אורי ניר)   ספטמבר 2013

 

 

יונתן סואן:

 

קיבלתי.   אני בינתיים מרוכז בבולדווין, שאין בכלל ספק שזו אחת הפסגות שלך, ובכלל! 

אני קורא, מסדר את המחשבות, אכתוב בימים הקרובים.  

 

חוץ מזה, קיבלתי את הסמס. אני מכיר את הראיון הזה עם היידגר, הוא באמת נפלא. נו... זו נפש ענקית, חד פעמית. 

בטח תדברי בערב על הספר!

 

נתראה בחמישי

 

***************************************************************

 

עודד וולקשטיין:

 

תמי,
אני אחרי קריאה ראשונה, די המום. האבן יצאה ברוב טקס, ואני לא בשיא הכוחות. אז אגיד לך בתמצית, ואכתוב ממש או שנדבר ממש בהמשך. זה לא רק הדבר הכי מדהים שכתבת. הרעשן - שושלת הרעשנים - שמפתח המלך המצורע היא התשובה הכי מדויקת שראיתי למיתוס של הקול בספרות. כלומר מבחינתי הרעשן הזה נמצא בשכנות צמודה לציוצים של יוזפינה. ועדת המצורעים שפושטת על ירושלים ומאלחת את מישוריה בפרשה ומרגיזה מוסדות ארץ בשאונה היא המימוש הכי חזק של הדבר הזה שיוצא כשהלשון עצמה דבקה למנשך העליון של הפה ואינה מרפה ממנו עוד, כשהגוף המושלג כליל משיל מעליו את מותרות העצב ומופקר לגסות הרוח החזירית של אלוהים, לתיאטרון השמימי של הגוף המתפורר על אפשרויות השכלול האינסופיות הגלומות בו, לרעש המבשר על אהבת החיים האנושה הקודחת בבשר ומגרמת אותו מעל העצמות. זאת האופוזיציה האמתית למיתוס של הקול, ואת הצלחת לגלם אותה בדמותו של הנער הזה, בתמימותו האיומה, בחיוניותו הנבזית, הקדושה: התיאטרון המידקק של הרעש, הנס המתחולל בשפתי העבד הצמאות, תוחלת החיים של חזיון התליה. זה לא רק הסיפור הכי ממשי ושלם שכתבת מעודך תמי. זה המיצוי התיאורטי הפולמוסי הדפיניטיבי של הוויכוח שאת מנהלת כל החיים שלך בשאלות האלה. הרעשן הוא יורשו של הקול; לא, הוא מקדים בכל מובן את הקול על מופעיו המוסדרים והממוסדים. הוא שיחו של המלך עם ירושלים. הוא לבו של האמן - חזיון תלויה מושעה, מחול בובות צבועות ושיר ליצן מריע. וכל השאר - פנטסיה בורגנית על אקספרסיביות, מצפון רע ובירוקרטיה של אמרכלי תרבות. זה מה שיש. ואת נתת לזה צורה. יחי תמי גטר, מלכת עם העכברים!
באהבה,
עודד

 

***************************************************************

 

אורי ניר:

 

תמי, הסיפור יפהפה.

 

הקטע הקצר שבו בולדווין מדבר לראשונה עם וויליאם, בעמ 4 (בולדווין חבק את המלומד...)

כל כך יפה ועצוב ועוצמתי בעיניי שעומדות לי דמעות כשאני קורא אותו. ענק!!

 

כמה מחשבות:

הייתי עושה משהו עם ההרגל הראשוני של בולדווין לשבור בברבריות את כל הרעשני המצורעים. הסימבוליקה של השבירה שקופה מדי. כן, יש לו בעייה עם הצרעת.

בשלב הזה של הסיפור כבר הייתי מצפה מאדם עם עומק כמו שלו להרסנות לא סמלית אלא אלגורית, כמו ברעשן האחרון.

 

אחרי השיחה בחמישי, דווקא לא הפריעו לי הביטויים העכשווים, כמו "בנק זרע", "מחסום הקול". חשבתי שדווקא צריכים להיות יותר.

שההופעה שלהם לא צריכה להיות מתבלת, במינון מוגבל שרק מזכיר לנו מאיזה זמן אנחנו קוראים את הסיפור. 

הקומבינציה של סוגי הלשונות צריכה לשאוף יותר לאיזו עצמאות אנטרופית.

 

אורי

 

 

***************************************************************

 

 

אורי, 

תודה שקראת את ה'רעשן'. שמחה לתגובה ולשאלות שאתה מעלה.

קודם לשיר שלכם:

השיר שלכם מדהים מהשורה הראשונה עד האחרונה.

אני מבינה שהקיום שלו הוא רק בתוך המערכת הסופית של הצילום והקול, כן?

למה אני שואלת? כי בקריאה נוצר מצב מוזר שבו הניסיון לממש בתודעה את הפריצות הסמנטיות הקיצוניות האלה תובע זמן שאינו מתיישב עם התיחלוף המהיר משורה לשורה.

גם ה'תכנים' הכבדים ביותר של כל תמונה כזו נידונים להתנפץ כמו שקיות נייר בבומבה אחרי בומבה  לפני שמתאפשר ניסיון כלשהו לצלול לתוך כל צרוף לשוני.

במילים אחרות: אתם יוצרים צרופים מיוחדים עד אין קץ, תובעניים, רציניים, אבל מגישים אותם כמו גרעינים או פופ קורן, כאילו כל העולם או יותר נכון ה'עולמות' האדירים האלה שנבראים בהבל פה, לא 'שוקלים' בעינכם.  או שוקלים משקל נוצה... אני לא יודעת איך זה מתוכנן  לעבוד בסרט, כמה פעמים יחזור הלופ, איזה רמת שמיעה או קשב צמוד אתה מדמיין וכו'. אני גם לא יודעת איך זה מול המערכת האופטית. . . אבל אם זה עומד לעצמו כשיר או טקסט או איך שתקראו לזה, אז התיחלוף המהיר הזה מייצר אירוניה - - לא צחוק, אלא אירוניה, כך נדמה לי - -   ואני מדמה שאירוניה זה הדבר האחרון בעולם שהייתם רוצים.  

יכול להיות שאם הטקסט הזה אמור גם להופיע באופן עצמאי אז יש למצוא לו תבנית גראפית הולמת. אינני יודעת איזה. אבל לא השורות האלה. דמיינתי גריד כלשהו שחלקים שלו סתומים בשחור (כמו במשחק צוללות, נגיד) ואולי גם אפשר לקרוא אותו מכמה כיוונים, לסובב את הנייר... כמו מפה?? או אולי לפזר את הכול על דפדוף כשהרבה דפים ריקים, או צבועים???

לגבי הסיפור שלי:

חשבתי לא מעט על הדברים.

בעניין השבירה –

זה לא 'כל' רעשני המצורעים, זה מתייחס אך ורק לחרס. התגובה הישירה,  הזועמת והמוחלטת הזו היא בגלל הממד והמעמד התיאולוגי של החרס בדיני הטהרה, שמופיע קודם. הבעיה של בולדווין היא פחות הצרעת  ויותר הסטיגמה. החרס  [כמו גם מעמד קירות הבתים והשקערוריות] שייך ישירות לממד הזה; זיהוי המחלה עם פגם רוחני ומוסרי. אני מתארת לעצמי שהיו לשאלת תקנות החרסים גם סיבות הגייניות; פעם... אבל זה לא העסיק אותי כמו חרפת ההשפלה שכנגדה הוא מתמרד. דווקא השבירה הפשוטה היא התגובה היחידה שנראתה לי לסימבוליזציה של החרס שכבר מועמדת בתוקף של חוקים ודינים במישור התיאולוגי והליטורגי ובחוקי נוהל החיים בישובים. חרתא הסימבול, בולדוייון כאילו אומר, 'אין תקנה אלא בשבירה?', בבקשה, קבלו: טראח!  לא רוצה סימבולים! או: אל תסמבלו על גבי...  משהו כזה.... כמו כשהוא מורח את האיגרת של ווליאם בפצעים שלו. זאת הייתה המחשבה שלי, או יותר נכון מה שהלוגיקה של הסיפור הכתיבה לי. כי זה די הודיע לבד לאן זה רוצה לנסוע....

שמע אורי, בסך הכול זה קצת כמו עם האנטישמיות: אלה שעושים את היהודי חולה, מנוון ומפיץ מחלות גנטית  - אותם - מחסלים, ואלה הפילושמיים, שבשבילם היהודי הוא נזר הבריאה ורק מפיץ אור בעולם – על אלה שהם הכי מגעילים חובה קדושה למרוח קצת טינף...

ת'ה מבין אותי? אין מה ל'עדן' כאן, כסילים עונים כאיוולתם.

בנוסף, העניין שאתה מעלה הוא קצת כאילו בולדווין אמן... או 'סטודנט בבצלאל'.... אבל הוא לא. הוא רק ילד, או נער מתבגר; אנרגיה, הורמונים, עצבים  וכו' זה אלף, (איך לא ישבור?!!) גם אם יש לו  'יציאות' מטאפיזיות... בית, הוא מלך , מלך שמתבושש לקחת את האחריות על ממלכת י-ם  וכו'...  

הנקודה הנוספת שאתה מעלה ביחס למיעוך הפרספקטיבות בלשון; על זה , אני חושבת, עבדתי בכל שורה ושורה בסיפור הזה, הרבה מעבר לבום על קולי, בנק הזרע ומטוסים... זה פשוט הכול; התחביר, הצליל, המבנה כולו; מעשה ההרכבה של שפה טכנית מספרות מקצועית למכניקה,  או מויקיפדיה, עם לשון שירית דחוסה, ועיקר העיקרים: הקונפלציה של טקסט מקראי ומדרשי על פיגורה פרנקית-צרפתית-נוצרית. היה רגע שאמרתי, די זה מתפוצץ, זה לא יסחוב על עצמו עוד... כל הדבר יקרוס...

אז אני אומרת,  נו זה כבר שוקל טונה, ואתה אומר, לא, לא שימי עוד..??  אני עוד אחשוב על זה.

העניין הוא שבסוף חייבים להשאיר גם טיפה אלגנציה....לא הרבה. קצת.

טוב. נראה.

אבל שמחתי מאוד למחשבות שלך כי הן ללב המעשה הלשוני.

תמי

 

****************************************************************************

לגבי השיר שלנו,

לא חשבתי שתושפעי מהעימוד עד כדי כך שתחווי את הטקסט כאירוני. 

את יכולה להיות בטוחה שהטקסט בסרט לא ישמע כמו פופקורן, ואם נחליט להדפיס אותו כמובן שתהיה לעימוד צורה אחרת.

 

לגבי הסיפור,

מבחינות רבות הוא כנראה נתקל במגבלות שלי כקורא. אין לי ידע היסטורי מספיק בבלשנות, משפט, תיאולוגיה, וארכיאולוגיה, מכדי להעריך את ההמצאתיות, הדחיסות והמורכבות של הבחירות שלך, ומכדי להבין את ההצדקות הפנימיות שלהן.

בעניין שבירת החרסים. בולדווין הוא אדם אידאלי. אף סטודנט בבצלאל לא היה מדבר עם המורה שלו כמו שבולדווין מדבר בעמוד 4.

החוב של הסיפור, במקרה שבירת הרעשנים, לנורמטיביות של התפתחותו כנער, נראית לי כמו פשרה, מפני שלא יכול להיות שום דבר נורמטיבי באדם כזה.

אבל זה דבר קטן. הסיפור נהדר.

 

אורי

 

****************************************************************************

 

כן, השיר מדהים לגמרי , סוג של שוק. לא יאמן ממש מה קורה שם שורה אחרי שורה, זה לא למכתב, זה בעפ, אבל הסידור בשורות האלה הוציא לי את המיץ...מחכה בכיליון עיניים לקיום של השיר בתוך הסרט.

 

לגבי הסיפור, היה נדמה לי שהתנועה הלא מוכרעת בין הילדותיות שלו למה שאתה קורא ‘אדם אידאלי’ מייצרת משהו מהמתח הרגשי של הסיפור. אם הוא היה רק ‘אידאלי’?  אני לא יודעת. זה היה מוציא מן סיפור רומנטי... גם ככה האוטופיזם הזה הוא על גבול הרומנטיקה... ממש לא יודעת מה לומר בעניין. השאלה שאתה מעלה מציקה לי בכל הסיפורים. תמיד יש פה ושם מה שקוראים ‘הנמקות ראליסטיות’, חוב נורמטיבי במילים שלך... זה קצת כמו ברישומים; אפס אנטומיה ופתאום באיזה זווית עצם או גיד בול ב’מקום’ .  זה  לא כדי להגיד שכל הקווים האחרים הם ‘לא במקום’, להפך....  אני לא יודעת אם אני מדברת ברור עכשיו. לילה טוב. אתם רוצים להפגש מחר?

 

חוץ מזה אני לומדת מפאזוליני, מאריסטקיסיאן, ממך... הפרטים יכולים להיות אולטרה ‘ראליסטייםם’ הסך הכל הולך למקום שהוא צריך ללכת, לא? חלק ממה שכל כך אהבתי בנרקומנים שהמצלמה נותנת אותם בנוכחות מלאה כזו שאולי רק בצילומים של וןואקר אוואנס יש לאנשים, וכמובן שאין בדל רפורטאז’ה בעניין כי הסיטואציה מפקיעה לעצמה מרחב ועולמיות משלה. אבל בתוך העולמיות שהיא של הסרט בלבד יש להם את אותן ידיים וציפרניים שאנחנו מכירים מחוץ לקלידי הפסנתר. משהו כזה הייתי גם רוצה לומר על ההגיון שלפיו אפשר לצפות מבולדווין להיות גם נער מתבגר... 

 

תמי

 

****************************************************************************

בסרט של הנרקומנים ראיתי אצבע שנראית כמו חדק מצולק של פיל. שום דבר נורמטיבי לא היה בה, כי לא ראיתי "נרקומן".

 

 

היום לצערי לא אפשרי לי. נפגש בשבוע הבא?

 

אורי

 

****************************************************************************

בשבוע הבא, אם ככה.   ואם ככה אז גם אני לא ראיתי 'מצורע'...אין כאן צל של ויכוח. כצופה נרגשת עד היסוד בסרט ההוא אני לא יכולה לומר שההזדהות והרגש לפגוש את האצבע הזו על המקלדת לא קשור בפנים ששיכות לאצבע הזו, והפנים האלה וכל הישות הזו עד האצבע הייתה שייכת לאדם קשה יום שהסבל חרוט בו בכל מילימטר מרובע של ההופעה שלו, ואין שום סיבה להכחיש שהתכונה הזו היא לא בסרט ולא במחוזות הרגש שלך ו או של הצופים. זה טריוויאלי ואין סיבה להתנגד לזה.  הרי לא אתה ולא אני בשום רגע של האמנות שלנו לא עסקנו ב'שיקוף הומניסטי'  של ה' מציאות'...

****************************************************************************

מאיפה הבנת שאני מכחיש את הסבל של הנרקומן? כתבתי "חדק מצולק" כי הסבל הזה זר לי, והזרות הזו חשובה.

 

מה ההבדל בין לראות בבולדווין "מצורע" ללראות בו "נער"? זה עונש וזה עונש.

אבל אנחנו סתם מסתבכים. כל מה שהתכוונתי לומר הוא שאנשים חכמים ועמוקים הם ללא גיל. והנערות של בולדווין בסיפור, לא מרגישה כמו ביטוי של תכונה שלו כמו שהיא מרגישה בעיה בסיפור.

זו המגבלה והיתרון שאמורים להיות בסיפור קצר, אין זמן ומקום לאמביוולנטיות.

 

ישנם ביטויים מוצלחים לנעורי בולדווין, למשל כשהם מגיעים כתגובה מבחוץ. כשעיני וויליאם זוהרות מדבריו של תלמידו.

 

****************************************************************************

לרגע לא חשבתי שאתה מכחיש את הסבל של הנרקומן, ההפך הגמור, חשבתי שהסרט מפגיש אותי איתו בצורה היחידה שהיא רצינית  לגמרי, אתית וחפה מסחטנות רגשית !  הדיבור,  כאן במיילים, (החדק...) לא הסרט, נראה לי הרחקה מוזרה. הזרות של האצבע על הקלידים לא שינתה או המירה זהות (מאצבע לחדק...) אלא  פילחה אותה. זה אצל היידגר  - הפילוח הזה – מהו כוח האמת של יצירה. זה בדיוק לא טרנספורמציה או המרה. למשל בנעליים של ואן גוך; הוא מעריץ את זה כי ואן גוך הצליח בעיניו לפלח אותן, לא ל”יצג” אותן ובטח לא ל’החליף’ במשהו. 

אבל אני מבינה לחלוטין מה אתה אומר. זו גם הייתה טענת היסוד שלי לגבי הגמד סבסטיאן דה מורה, הציור של ולסקז,  והמחשבות שכתבתי אז שאינן אלא אודות המרחק הקריטי וההכרחי. זו עמדת היסוד שלי לא רק ב’אמנות’, בחיים....   ולסקז השאיר את הגמד עם הראש המנופח והגפיים המעוותים ואפילו הדגיש את כל המפלצתיות של העיוות הגופני שלו, והמבט הישיר והבוטה הזה שמחליפים הצייר וה’אובייקט’ שלו זה בדיוק מה שקורע את הנשמה מרוב שהרצון האנושי לעוצמה, מרוב שעצם נוכחות הקיום, ההיות, מקבלים  את כל כובד משקלם. זה קדוש לי, אורי!! הציור הזה של ולסקז הוא התנ”ך שלי...

 

.... בולדווין ברגע השבירה של רעשני החרס זה לא ‘שוברים את הכלים ולא משחקים’, נסיתי להסביר שזה משהו אחר וכנראה לא הצלחתי...

חשבתי הכי פשוט, אורי: שהדמות הזו היא של נער שגופו אכול והוא הולך למות ויודע את זה מגיל תשע  ואין ולא צריך לעקוף את הנתונים האלה, צריך לפלח אותם לא רק בהטל שלהם (אף על פי שהרוב זה ככה – בהטל - בסיפור הזה) אלא גם חזיתית. כמו שפאוזוליני מלמד; אינטרקאטים בין הצלוב לאימו. ואם מתחת לצלב אמא מתמוטטת, אז זה מה יש: שהאמא מתמוטטת...  רק שהיא מתמוטטת ככה שזה כבר ‘חדק של פיל’.... אוקיי? קיוויתי שסצנת המחוללות על השברים ואחרי זה הנאום המטורף אל המצורעים בואדי ג’וז, שזה ה’חדק פיל’ שלי.... בנפח המילולי יש שורה שמדווחת על השבירה ושתי פיסקאות ארוכות שהן ה’חדק פיל’....

 

ככה אני רואה את זה. ככה אני מקווה שזה.

 

אבל ברמה העקרונית המחשבה שלך חשובה לי עד אין קץ ויקרה בה במידה, ועל כך רק תודה.

 

****************************************************************************